ומקצת הטהור על אותו משכב.א״א לא ידעתי מהו על אותו משכב שאפילו על משכב שהוא טמא גמור אם לא ישב עליו הטהור רובו טהור דהכי דריש לה בסיפרא ואם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו (אשר היא יושבת עליו או על מקצתו הא למדת שאין הטהור מטמא במשכב עד שינשא רובו עליו) כדרך שנכנסת לו הטומאה כך היא יוצאה ממנו:
מפני שהוא רפוי.א״א כל מ״ש בזה הרבה יגיעות שאין הדעת מקבלת ואין השכל מודה ואין הלב מתיישב עליו שהכובש מהדק ומחזיק בכל כחו כדי שיהו בגדיו עומדים זקופין ואיך יהיה רפוי ואם יהיה רפוי כ״ש כשישב עליו ידרוס יותר על הכלים שבתוכו וימעך אותם. אבל עשה אזנך כאפרכסת ושמע דבר יי׳ כי אמרה התוספ׳ ישב על גבי מכבש של כובס בזמן שטעון באבנים כלים שתחתיו טהורים ור׳ נחמיה מטמא ובזמן שמהודק בחבלים כלים שתחתיו טמאים. עתה אפרש כי בזמן שטעון באבנים האומן מקפיד שלא לישב עליו שלא יפלו האבנים מעליו ויתרפה והרי הוא אז כסאה או תרקב ואף ע״פ שהבגדים בתוכו ראויים לישיבה השתא מיהא כרוכים הם בדבר שהוא מקפיד עליו ורבי נחמיה מטמא קסבר אין הולכין אלא אחר הבגדים שבו אבל בזמן שאינו מהודק אלא בחבלים אין כאן קפידא מלישב עליו וטמאים וע״כ תפשו מכבש של כובס ולא מכבש של בעלי בתים מפני שדרך כובס לטעון באבנים ואין דרך בעלי בתים אלא להדק בחבלים. ברוך י״י אשר גלה סודו ליראיו [יצפון לישרים תושיה]:
ה״ז טהור שאין הנדה וכו׳.א״א זה אינו מחוור אצלי כי מאחר שאויר מטמא במגע למה אין התנור טמא ומה שאמר שאין הנדה מטמאה לאיברים לא על זו הדרך נאמר אלא שהמשכב והמושב שפשטה הנדה ידה או רגלה עליה אינו טמא אלא אם נגעה בו או נסמכה רוב כחה עליו:
טמאין מדרס.א״א תמה אני איך עירב ובלבל את הדברים ואני רואה במשנה ראש פ״ג זב וטהור שישבו בספינה שהם טמאין ואין בו מחלוקת ובראש פ״ד דנדה וטהורה שישבו במטה או בספינה ר׳ יהושע מטמא אפילו כפה שבראשה וכלים שעל ראש הנס וחכמים מטהרין ועל זה נ״ל שהוא דרך אחרת שהפריש בין זב לנדה מפני שכחן יפה משל אשה והוא מסיט את הספינה מה שאין האשה יכולה לעשות וחכמים דמטהרין בגדי הטהור לגמרי רבי יהושע מטמא אפילו כפה שבראשה שלא תאמר שאר בגדים טמאין שהם עצמן נסטים בנדוד הספינה אבל כיפה של ראשה אינה ניסט כלל קמ״ל דאפילו כפה שבראשה טמא מפני שגוף האשה נסטת וכל בגדיה נסטים עמה וכן כלים שבראש הנס וחכמים מטהרין את הכל שאין כאן היסט כלל בשתי נשים ואין כאן טומאת ספק אלא כאותה ששנינו פורקים מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד טמאין לתרומה. וקי״ל שאין שורפין את התרומה על זה כדאיתא בנדה:
שמנדנדין את הקרקע.א״א מצאתי נוסחא באי זו ריחיים אמרו כל שעוקרין אותה ודוחקין אותה ממקומה. ונ״ל שעל עקירת הריחיים קאי שהן קלות לנוד והטוחן בהן נד אחריהן מפני הדוחק והפירוש שלו רחוק מאד:
