שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהן שלא יהנה בו.א״א נראה לי שנשתבש בשמועה זו כי היא בהפך שאם הדיר אחד את חבירו מנכסיו אין כופין את הנאסר למכור את חלקו מפני שהוא נוח באיסורו אבל אם נדר הוא מעצמו ואסר את עצמו בנכסי חבירו כופין אותו למכור ואפילו לראב״י שמא ישתמש בה תשמיש האסור. ומפרש בירושלמי דוקא אם היה נדרן, ואע״פ שהירושלמי אין משוה לדברינו אין לנו אלא גמרא שלנו:
אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת וכו׳ שתהיה המתנה הזאת לכך ולכך או למה שתרצה.א״א המחבר הזה שנה משנתו כשמואל אבל לדעת רב לעולם יהא אוכל פירות עד שיאמר לה אלא למה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר לה עשי מה שתרצי בעל אוכל פירות. אע״ג דפליג שמואל הא איסורא היא וקי״ל כרב באיסורי ועוד דאקשינן ותרצינן שמעתא אליבא דרב אליבא דר״מ. גם ענין דבריו לא ישרו בעיני מה הפרש יש בין מי שאמר עשי מה שתרצי למי שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן ולא אמר יותר הלא נתן הכל לבתו מתנה גמורה ולא שייר במתנה כלום ומה שתרצה תעשה בהן אלא שמחלוקת שבין רב ושמואל אינה אלא דרב ס״ל כר״מ ומוקים לסתמא דמתני׳ כר״מ ושמואל ס״ל כחכמים ומוקים למתניתין כחכמים ואמרינן דמתני׳ לאו מדיוקא נקטו אלא למה שאת נושאת וכו׳ והיינו דאמרין מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר״מ אלמא רב הוא דאמר כר״מ ושמואל דאמר כרבנן:
