Daily Rambam: 10 Kislev, 5751

א. הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה. שְׁכָחוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים. שְׁכָחוּהוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ וְהָיוּ שָׁם אֲחֵרִים עוֹבְרִין וְרוֹאִין אוֹתָן בְּעֵת שֶׁשְּׁכָחוּהוּ. אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּשְׁכְּחוּהוּ כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ עֹמֶר הַטָּמוּן אִם נִשְׁכָּח הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה:

ב. הָיָה בַּעַל הַשָּׂדֶה בָּעִיר וְאָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַפּוֹעֲלִים שָׁכְחוּ עֹמֶר שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּשְׁכָחוּהוּ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה בַּשָּׂדֶה וְאָמַר כֵּן וּשְׁכָחוּהוּ אֵינָהּ שִׁכְחָה שֶׁהַשָּׁכוּחַ מֵעִקָּרוֹ בַּשָּׂדֶה הוּא הַשִּׁכְחָה. אֲבָל בָּעִיר אֲפִלּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ הֲרֵי זוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) ״וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה״ וְלֹא בָּעִיר:

ג. עָמְדוּ הָעֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ חִפּוּהוּ בְּקַשׁ וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַקַּשׁ אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ בַּשָּׂדֶה וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה. אֲבָל אִם נְטָלוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוֹ סָמוּךְ לַגַּפָּה אוֹ לַגָּדִישׁ אוֹ לַבָּקָר אוֹ לַכֵּלִים וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה:

ד. נָטַל עֹמֶר לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ וְשָׁכַח אֶת שְׁנֵיהֶן. אִם זָכַר הָעֶלְיוֹן קֹדֶם שֶׁיִּפְגַּע בּוֹ אֵין הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה וְאִם לָאו הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה:

נטל עומר להוליכו לעיר.

א״א הסוגיא שאמרה בזוכר לעליון לא נאמרה אלא לר״ש שאמר התחתון אינו שכחה מפני שהוא מכוסה וא״ר זעירא דדוקא בזוכר לעליון שהוא כמכוסה בבגדים או באבנים שאין עליהם תורת שכחה והוי טמון אבל אם לא זכרו אע״פ שהוא עצמו אינו שכחה שכבר החזיק בו להוליכו לעיר אעפ״כ הוי התחתון שכחה מפני שהוא מין במינו ולא הוי כטמון:

ה. עָפוּ עֳמָרָיו בְּרוּחַ חֲזָקָה לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְשָׁכַח שָׁם עֹמֶר אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) ״קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ״. אֲבָל אִם פִּזֵּר הָעֳמָרִים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְשָׁכַח הֲרֵי זוֹ שִׁכְחָה:

ו. הַנּוֹטֵל עֹמֶר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וְשָׁכַח הָרְבִיעִי. אִם הָיָה שָׁם שִׁשִּׁי אֵין הָרְבִיעִי שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּטּל הַחֲמִישִׁי. וְאִם הָיוּ חֲמִשָּׁה בִּלְבַד מִשֶּׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי לִטּל הַחֲמִישִׁי הֲרֵי הָרְבִיעִי שִׁכְחָה:

ז. שְׁנֵי עֳמָרִים מְעֻרְבָּבִין וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּטּל אֶת כָּל סְבִיבוֹתָיו:

ח. הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמוּנִין בָּאָרֶץ יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְשָׁכַח קָמָה אוֹ שֶׁעִמֵּר בַּלַּיְלָה וְשָׁכַח עֹמֶר וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁכַח יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה הַסּוּמָא אוֹ הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה מִתְכַּוֵּן לִטּל אֶת הַגַּס אֵין לוֹ שִׁכְחָה. וְכָל הָאוֹמֵר הֲרֵינִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטּל יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה שֶׁכָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל:

ט. תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה לְהַאֲכִילָהּ לִבְהֵמָה. וְכֵן אִם קְצָרָהּ אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת וְלֹא עֲשָׂאָהּ עֳמָרִים. וְכֵן הַשּׁוּמִים וְהַבְּצָלִים שֶׁתְּלָשָׁן אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת לְהִמָּכֵר לַשּׁוּק וְלֹא עֲשָׂאָן עֳמָרִים לְהַעֲמִיד מֵהֶן גֹּרֶן אֵין לָהֶם שִׁכְחָה:

י. הַקּוֹצֵר שֶׁהִתְחִיל לִקְצֹר מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. שֶׁל אַחֲרָיו שִׁכְחָה וְשֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) ״לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ״ אֵינוֹ שִׁכְחָה עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִמֶּנּוּ וְיַנִּיחֶנּוּ לְאַחֲרָיו. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב שִׁכְחָה וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב אֵינוֹ שִׁכְחָה:

יא. שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ לִקְצֹר מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה זֶה פָּנָיו לְצָפוֹן וְזֶה פָּנָיו לְדָרוֹם וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶן. שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן זֶה שֶׁלְּפָנָיו הוּא לַאֲחוֹרָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְהָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ לַאֲחוֹרֵיהֶן בְּמָקוֹם שֶׁהִתְחִילוּ מִמֶּנּוּ אֵינוֹ שִׁכְחָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֹרָב עִם הַשּׁוּרוֹת שֶׁמִּן הַמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְהֵן מוֹכִיחִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ. וְכֵן הַשּׁוּרוֹת שֶׁל עֳמָרִים שֶׁפִּינוּ אוֹתָן לְגֹרֶן וְהִתְחִילוּ שְׁנַיִם מֵאֶמְצַע שׁוּרָה וְשָׁכְחוּ עֹמֶר בָּאֶמְצַע בֵּין אֲחוֹרֵיהֶן אֵינוֹ שִׁכְחָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הַשּׁוּרָה שֶׁמִּן מַעֲרָב לַמִּזְרָח שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ בָּהּ וְהִיא מוֹכָחַת עָלָיו שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ:

שנים שהתחילו לקצור מאמצע השדה וכו׳ עד והן מוכיחין עליו שאינו שכוח.

א״א זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים והטעם לפניו דהוי שכחה אע״פ שאפשר שיהא העומר השכוח בראש שורה ממזרח למערב אפילו הכי כיון שהוא וחבירו מעמרין מצפון לדרום הרי עשו את האמצעי לשורה החיצונה והוי שכחה אבל מה שהניח לאחריו אפשר שהניח אותו ראש לשורה ממזרח למערב. ובירושלמי מתפרש שהיו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים והן נידונין צפון ודרום או מזרח ומערב ולעולם ראש שורה אינה שכחה. ולכן ראיתי לפרש אותה פיסקא כי לא האירו אותה לא המחבר הזה ולא הרב היוני שפירש המשניות. הפסקא הראשונה ראשי השורות עומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינה שכחה ואלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינה שכחה יחיד שהתחיל מראש שורה ושכח לפניו ולאחריו מה שלפניו אינה שכחה שלאחריו שכחה מפני שהוא בלא תשוב זה הכלל כל שהוא בלא תשוב וכו׳. אלו שלש פסקות צריכות לפנים. הפסקא הראשונה מפרש לה בירושלמי עומר שכנגדו מוכיח כיצד היו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים עומר אחד מהן צפון ודרום ושכח אחד מהן אינו שכחה מפני שנידון מזרח ומערב פירוש וכל שורה החיצונה אפשר שהיא ראשי שורות ונידונת מזרח ומערב וראש שורה אינה שכחה הילכך אין הדבר מתברר באמצעית שיהו שכחה עד שיעמור עומר שכנגד פניו ונראה איך ילך שאם ילך מצפון לדרום כנגד פניו כבר גלה דעתו שהשורות מצפון לדרום ואין אחד מהאמצעים שבאותה שורה ראש שורה ואם שכחה אחריו אינה שכחה שאין לו מוכיח וכשהתחיל מאמצע שורה קאמר כדמפרש ואזיל במתניתין לקמן ואלו הן ראשי שורות וכו׳ אבל אם ילך ממזרח למערב הרי האמצעית גם כן ראשי שורות והכל מודים שאינה שכחה וכן העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו שהכל מודים לו. הדר אמר אלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום וכו׳ אם דלגו במה שלפניהם דהיינו עומר שכנגדו ושכחו באמצע הוי שכחה שכבר הוכיחו שהשורה ההיא מצפון לדרום ואין בהם ראש שורה אבל אם הניחו בין שני גביהן עומר או שנים שלא התחילו זה בצד זה אבל הרחיקו זה מזה זה עומר וזה עומר אותן שני עמרים אינם שכחה שמא הניחו אותם לראשי שורות ממזרח למערב מאחר שהתחילו באמצע יש מקצת מוכיח שבאמצע יש תחילה אבל יחיד שהתחיל מראש שורה והניח אחריו עומר ודלג עליו ושכחו הוי שכחה שאין כאן מוכיח שיהא באמצע ראש השורה ולפניו דלא הוי שכחה בשלא דלג אלא שהניח אותה שורה והתחיל בשורה אחרת שמאחר שלא עשה ממנה ולהלן כלום אינו בלא תשוב. זהו פירוש שמועות הללו המסביר פנים לפי דעתי והמבין יבין: