טפח על טפח מרובע וכו׳.א״א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה שאל״כ הטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת:
אבל כלים שתחת שתי הקצוות וכו׳ שהרי כו׳.א״א אין הטעם הזה מספיק והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו מעתה הכל תחת אהל אחד הוא והוא מוסיף וגורע ומסבב את הענינים לפנים אחרים ולשון המשנה נתון על שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים משמע שהתנורים עצמן טמאים. ובתוספתא ר״י בן נורי מטהר בתנור אלמא תנא קמא תנורים עצמן מטמא וכ״ש כלים שתחת הנסר מכל צדדיו ובתוספתא נתון על שני תנורים ישנים וחדש באמצע וכו׳ והאי מילתא יתירא אשמעינן סיפא דלא שדינן האי נסר לתנור חדש לטהר אלא הכל טמא:
ארונות של עץ וכו׳.א״א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים אלא שהמים עכורים כי הוציא דבר זה ממלתיה דר״א בר׳ צדוק דאמר מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים וכו׳ ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על הטומאה שהנזיר מגלח עליה וקי״ל שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק ואם אין בה חלל טפח גופו של מת הוא מפני שהיא בוקעת ועולה:
לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ וכו׳.א״א ק״ל אם זה הגבהות שאמרו אויר הוא היאך אויר מצטרף לרום טפח והתוספתא לא אמרה גבוהה מעל הארץ אלא אם היתה גבוהה חצי טפח ואולי הגבהות אינו אויר אלא שהיתה עבה מתחתיה א״נ כשמחשב ההיקף מבפנים הוא מחשב וכשהסאה דפנה דק צריך שיהא ההיקף מבפנים ד׳ טפחים ומחצה אבל אם דפנה עבה חצי טפח די לה בהיקף שלשה טפחים ושמעינן מרישא דרואין חללה של סאה כאילו הוא מלא לחשבו ברום טפח וברוחב טפח להביא את הטומאה תחת כולה וכל מה שאמרתי בגבוהה חצי טפח שהוא בעובי הדופן ולא באויר לא אמרתי אלא למי שסובר דבעינן טפח על טפח ועובי טפח להביא את הטומאה אבל למי שאינו מצריך עובי טפח אפילו גבוהה באויר קאמר וזה עיקר:
לפיכך אם היה בהיקף העמוד וכו׳.א״א מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לעשרים וארבעה טפחים ולמה שנה דברו מן הסאה ומה הפרש בין סאה לעמוד גם לא פירש זה העמוד אם הוא שוכב או זקוף ואם הוא חלול או גולם אטום. עתה אפרש זה העמוד שוכב שהלשון מוכיח שאמר מוטל ובתוספתא רבי יוסי אומר היקפו עשרים וחמשה שאין לך כ״ה טפחים שאין הקרקע אוכל בו טפח וכו׳ ש״מ בשוכב עסקינן ובחלול עסקינן ואם יש בהיקפו כ״ד טפחים הרי ברחבו ח׳ טפחים עגולים שהם ששה מרובעים טול שני טפחים לדפנות טפח מכאן וטפח מכאן נשארו חלל ד׳ טפחים מרובעים והם אהל ומפרש בתוספתא והצר שלו נידון בשיפועי אוהלים פי׳ המקום צר שבו שהוא מתקצר בעיגולו וכיון שיש בו ד׳ טפחים חלל נעשה אהל ונותנים לו שיפוע אבל אם לא היה אהל אין נותנין לו שיפוע דתנן שיפועי אהלים כאוהלים וזו הטומאה עומדת תחת אמצעית של עמוד שהוא מקום צר שלו בינו ובין הארץ ואם לא נחשב אותו הצר לשיפוע אהל הרי הטומאה רצוצה תחת הצר של עמוד והיא בוקעת ועולה ואינה הולכת לדפנות. אלא דקשיא לי אם זה העמוד חלול הוא מ״ש מן האדם שהוא חלול והצד העליון מביא את הטומאה אע״פ שאין בעביו ח׳ טפחים ולפיכך נראה שהוא אטום וכשהוא עבה שמונה טפחים רואין אותו כאילו הוא חקוק ארבעה טפחים חוץ מכותליו ונעשה הצד העליון אהל ומביא את הטומאה תחת דפנו והצר שלו נדון בשיפוע אהל ואם היה פחות מכאן אין רואין אותו כחקוק ואין שם דופן העליון שידון כאהל ויהיה הצר שלו נדון בשיפוע אהל אבל ענין הסאה אינו כן מפני שהיא חלולה ויש לה דופן העליון וכשעלה עד ארבע אצבעות בין עובי דפנה שהוא אצבע ושלש אצבעות מחללה כבר עלה מן הקרקע טפח ויש עליו אהל טפח מן הדופן העליון ואע״פ שהוא עקום אין בכך כלום ועוד נוכל לומר בענין העמוד לעולם בחלול ודקא קשיא לך אדם שהוא חלול אפשר שיש הפרש בין דבר המקבל טומאה לדבר שאינו מקבל טומאה דדבר שאינו מקבל טומאה אע״פ שהוא חלול ויש לו צד העליון טפח לעולם הוא חוצץ את הטומאה ויש למבין טעם בזה וסימן לדבר כוורת וסבורים אנו לומר שהיא של חרס שאינה מטמאה מגבה דהויא לה כדבר שאינו מקבל טומאה:
ואם אינם ראויים לקבל מעזיבה בינונית.א״א ק״ל מאי דאמרי׳ בתוספתא פרעות היוצאות מן הגדר היו נתונות ע״ג הגדר רואין אותן כאילו אבנים כבושות עליהן התרפו רואין אותן כאילו הן של מתכת ועוד שנינו במשנה פרק יש מביאין וחוצצין העוף ששכן מביא וחוצץ ועוף מי מקבל שום מעזיבה. אלא לא אמרו מקבל מעזיבה אלא בסככות ופרעות שהן מובדלות זו מזו ויש מעט אויר ביניהם וזו היא הגריעות שבהן ואפילו שיכולים לקבל מעזיבה אינם אלא מדבריהם לא להביא ולא לחצוץ ובזמן שהן דבוקות אפילו התרפו מביאין וחוצצין מן התורה וחייבין עליהן על ביאת מקדש תמצא כל זה בתוספתא דאהלות ובסיפרא:
כלי אבנים כל אלו מביאין ואינן חוצצין.א״א אולי סובר זה המחבר שאין שום כלי חוצץ בפני הטומאה ואפילו כלי גללים ואבנים ואדמה מפני שמצא פ״ו אדם וכלים נעשים אוהלים ליטמא אבל לא ליטהר וכו׳ היה נתון על ד׳ כלים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכו׳ טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים ואינו כן שלא אמרו אלא שלא נעשה אהל ולא מעמיד אהל אבל בחור או בחלון שבין בית לבית או בין בית לעלייה כל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ שלא תעבור הטומאה לצד שני דוק ותשכח:
העושה חור בכותל.א״א זה עושה פירוש לאספתי ששנינו במשנה והרב היוני פירש בו חרב אשפד״א בלע״ז וחיי ראשי פירוש זה מן הדברים שאין הדעת מקבלתו ומה ענין חרב עם קנה ונר גם מסמר אין בו משמעות ולמה הוציאו בלשון אספתי וכמה מסמרות הוזכר במשנה אבל העיקר כאשר מצאתי אותו בלשון התוספתא לקנה ולאצבתי ולנר וכולם מענין המנורה קנה קני מנורה אצבית מלקחיה תרגום צבתהא לנר כמשמעו ולא מימנעי רבנן למכתב פ״א תחת בי״ת הפקר הבקר:
