Daily Rambam

א. מצוה ראשונה ממצוות לא תעשה, שלא לעלות במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה׳, שנאמר ״לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פניי״ (שמות כ,ב; דברים ה,ו).

ב. שלא לעשות פסל, לא יעשה בידו ולא יעשו לו אחרים, שנאמר ״לא תעשה לך פסל״ (שמות כ,ג; דברים ה,ז).

ג. שלא לעשות עבודה זרה ואפילו לאחרים, שנאמר ״ואלוהי מסכה, לא תעשו לכם״ (ויקרא יט,ד).

ד. שלא לעשות צורות לנואי, ואף על פי שאין עובדין אותן, שנאמר ״לא תעשון, איתי״ (שמות כ,יט).

ה. שלא להשתחוות לעבודה זרה, ואף על פי שאין דרך עבודתה בהשתחוויה, שנאמר ״לא תשתחווה להם״ (שמות כ,ד; דברים ה,ח).

ו. שלא לעבוד עבודה זרה בדברים שדרכה להיעבד בהם, שנאמר ״ולא תעבדם״ (שמות כ,ד; שמות כג,כד; דברים ה,ח).

ז. שלא להעביר למולך, שנאמר ״ומזרעך לא תיתן, להעביר למולך״ (ויקרא יח,כא).

ח. שלא לעשות מעשה אוב, שנאמר ״אל תפנו אל האובות״ (ויקרא יט,לא).

ט. שלא לעשות מעשה יידעוני, שנאמר ״ואל היידעונים״ (ויקרא יט,לא).

י. שלא לפנות אחר עבודה זרה, שנאמר (ויקרא יט, ד): ״אל תפנו אל האלילים״.

יא. שלא להקים מצבה, שנאמר ״ולא תקים לך, מצבה״ (דברים טז,כב).

יב. שלא ליתן אבן משכית, שנאמר ״ואבן משכית לא תיתנו בארצכם״ (ויקרא כו,א).

יג. שלא ליטע אילן במקדש, שנאמר ״לא תיטע לך אשרה, כל עץ״ (דברים טז,כא).

יד. שלא לישבע בעבודה זרה לעובדיה, ולא משביעין אותן בה, שנאמר ״ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, לא יישמע על פיך״ (שמות כג,יג).

טו. שלא להדיח בני ישראל אחר עבודה זרה, שנאמר ״לא יישמע על פיך״ (שמות כג,יג); זו אזהרה למדיח.

טז. שלא להסית אדם מישראל אחר עבודה זרה, שנאמר במסית ״ולא יוסיפו לעשות״ (דברים יג,יב).

יז. שלא לאהוב המסית, שנאמר ״לא תאבה לו״ (דברים יג,ט).

יח. שלא לעזוב השנאה למסית, שנאמר ״ולא תשמע אליו״ (דברים יג,ט).

יט. שלא להציל המסית אלא עומד על דמו, שנאמר ״לא תחוס עינך עליו״ (דברים יג,ט).

כ. שלא ילמד המוסת זכות על המסית, שנאמר ״לא תחמול״ (דברים יג,ט).

כא. שלא ישתוק המוסת מללמד חובה על המסית, אם ידע לו חובה, שנאמר ״ולא תכסה עליו״ (דברים יג,ט).

כב. שלא ליהנות בציפויי נעבד, שנאמר ״לא תחמוד כסף וזהב עליהם״ (דברים ז,כה).

כג. שלא לבנות עיר הנידחת לכמות שהייתה, שנאמר ״לא תיבנה עוד״ (דברים יג,יז).

כד. שלא ליהנות בממון עיר הנידחת, שנאמר ״ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם״ (דברים יג,יח).

כה. שלא ליהנות בעבודה זרה, ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה, שנאמר ״ולא תביא תועבה אל ביתך״ (דברים ז,כו).

כו. שלא להתנבא בשמה, שנאמר ״ואשר ידבר, בשם אלוהים אחרים״ (דברים יח,כ).

כז. שלא להתנבא בשקר, שנאמר ״אשר יזיד לדבר דבר בשמי, את אשר לא ציוויתיו״ (דברים יח,כ).

כח. שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה, שנאמר ״לא תשמע, אל דברי הנביא״ (דברים יג,ד).

כט. שלא נימנע מהריגת נביא השקר ולא נירא ממנו, שנאמר ״לא תגור ממנו״ (דברים יח,כב).

ל. שלא ללכת בחוקות עובדי עבודה זרה ולא במנהגותם, שנאמר ״ולא תלכו בחוקות הגוי״ (ויקרא כ,כג).

לא. שלא לקסום, שנאמר ״לא יימצא בך ... קוסם קסמים״ (דברים יח,י).

לב. שלא לעונן, שנאמר ״לא תעוננו״ (ויקרא יט,כו).

לג. שלא לנחש, שנאמר ״לא תנחשו״ (ויקרא יט,כו).

לד. שלא לכשף, שנאמר ״לא יימצא בך ... ומכשף״ (דברים יח,י).

לה. שלא לחבור חבר, שנאמר ״וחובר, חבר״ (דברים יח,יא).

לו. שלא לשאול באוב, שנאמר ״ושואל אוב״ (דברים יח,יא).

לז. שלא לשאול ביידעוני, שנאמר ״ושואל אוב ויידעוני״ (דברים יח,יא).

לח. שלא לשאול בחלום מן המתים, שנאמר ״ודורש אל המתים״ (דברים יח,יא).

לט. שלא תעדה אישה עדי איש, שנאמר ״לא יהיה כלי גבר על אישה״ (דברים כב,ה).

מ. שלא יעדה איש עדי אישה, שנאמר ״ולא ילבש גבר שמלת אישה״ (דברים כב,ה), מפני שזה היה מנהג עובדי עבודה זרה וכן מפורש בספרי עבודתה.

מא. שלא לכתוב בגוף כעובדי עבודה זרה, שנאמר ״וכתובת קעקע, לא תיתנו בכם״ (ויקרא יט,כח).

מב. שלא ללבוש שעטנז כמו שלובשין כומרי עבודה זרה, שנאמר ״לא תלבש שעטנז״ (דברים כב,יא).

מג. שלא להקיף פיאת ראש ככומרי עבודה זרה, שנאמר ״ולא תקיפו, פאת ראשכם״ (ראה ויקרא יט,כז).

מד. שלא להשחית כל הזקן כעובדי עבודה זרה, שנאמר ״ולא תשחית, את פאת זקנך״ (ויקרא יט,כז).

מה. שלא להתגודד כעובדי עבודה זרה, שנאמר ״לא תתגודדו״ (דברים יד,א); וגדידה ושריטה אחת היא.

מו. שלא לשכון בארץ מצריים לעולם, שנאמר ״לא תוסיפון לשוב בדרך הזה, עוד״ (דברים יז,טז).

מז. שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיית העיניים, שנאמר ״ולא תתורו ...״ (במדבר טו,לט).

מח. שלא לכרות ברית לשבעה עממין, שנאמר ״לא תכרות להם ברית״ (דברים ז,ב).

מט. שלא להחיות אדם משבעה עממים, שנאמר ״לא תחייה, כל נשמה״ (דברים כ,טז).

נ. שלא לחון על עובדי עבודה זרה, שנאמר ״ולא תחונם״ (דברים ז,ב).

נא. שלא להושיב עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר ״לא יישבו בארצך״ (שמות כג,לג).

נב. שלא להתחתן בעובדי עבודה זרה, שנאמר ״ולא תתחתן, בם״ (דברים ז,ג).

נג. שלא יישא עמוני ומואבי בת ישראל לעולם, שנאמר ״לא יבוא עמוני ומואבי, בקהל ה׳״ (דברים כג,ד).

נד. שלא להרחיק זרע עשיו מן הקהל אלא עד שלושה דורות, שנאמר ״לא תתעב אדומי״ (דברים כג,ח).

נה. שלא להרחיק מצרי מלבוא בקהל אלא עד שלושה דורות, שנאמר ״לא תתעב מצרי״ (דברים כג,ח).

נו. שלא לקרוא שלום לעמון ומואב בתחילה בשעת מלחמה כשאר גויים, שנאמר ״לא תדרוש שלומם, וטובתם״ (דברים כג,ז).

נז. שלא להשחית אילני מאכל, וכן כל שיש בו השחתה אסור, שנאמר ״לא תשחית את עצה״ (דברים כ,יט).

נח. שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מאויביהם בשעת מלחמה, שנאמר ״לא תערוץ, מפניהם״ (דברים ז,כא), ״לא, תיראום״ (דברים ג,כב).

נט. שלא יסור מליבנו מעשה עמלק הרע שעשה לנו, שנאמר ״לא, תשכח״ (דברים כה,יט).

ס. שאנו מוזהרין על ברכת השם, שנאמר ״אלוהים, לא תקלל״ (שמות כב,כז), ונאמר בעונש ״ונוקב שם ה׳ מות יומת״ (ויקרא כד,טז). וזה הכלל: כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת בית דין, הרי זו מצות לא תעשה, חוץ ממילה ופסח, שהן בכרת והן מצוות עשה.

סא. שלא לעבור על שבועת ביטוי, שנאמר ״וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר״ (ויקרא יט, יב)

סב. שלא ישבע לשוא, שנאמר ״לֹא תִשָּׂא אֶת שָׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״ (שמות כ, ו; דברים ה, י).

סג. שלא לחלל את שם הקדוש ברוך הוא, שנאמר ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי״ (ויקרא כב, לב).

סד. שלא לנסות את דבר ה׳, שנאמר ״לֹא תְנַסּוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ (דברים ו, טז).

סה. שלא לאבד בית המקדש, או בתי כנסייות, או בתי מדרשות; וכן אין מוחקין את השמות המוקדשין, ואין מאבדין כתבי הקודש, שנאמר ״אַבֵּד תְּאַבְּדוּן״ (דברים יב, ב), ״לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ (שם, ד).

סו. שלא ילין הצלוב על העץ, שנאמר ״לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ״ (דברים כא, כג).

סז. שלא להשבית שמירה סביב למקדש, שנאמר ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ (ויקרא יח, ל).

סח. שלא יכנס כהן להיכל בכל עת, שנאמר ״וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵת אֶל הַקֹדֶשׁ״ (ויקרא טז, ב).

סט. שלא יכנס בעל מום מן המזבח ולפנים, שנאמר ״אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא״ (ויקרא כא, כג).

ע. שלא יעבוד בעל מום, שנאמר ״אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם״ (ויקרא כא, יז).

עא. שלא יעבוד בעל מום עובר, שנאמר ״כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרַב״ (ויקרא כא, יח).

עב. שלא יתעסקו הלויים בעבודת הכהנים ולא הכהנים בעבודת הלויים, שנאמר ״אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרְבוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם״ (במדבר יח, ג).

עג. שלא יכנס למקדש ולא יורה בתורה שתוי יין, שנאמר ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ בְּבוֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ (ויקרא י, ט) ונאמר ״וּלְהוֹרוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא י, יא).

עד. שלא יעבוד הזר במקדש, שנאמר ״וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם״ (במדבר יח, ד).

עה. שלא יעבוד כהן טמא, שנאמר ״וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כב, ב).

עו. שלא יעבוד כהן טבול יום עד שיעריב שמשו, שנאמר ״וְלֹא יְחַלְּלוּ״ (ויקרא כא, ו).

עז. שלא יכנס טמא לעזרה, שנאמר ״וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״ (במדבר ה, ג); זה מחנה שכינה.

עח. שלא יכנס טמא למחנה לויה שכנגדו לדורות הר הבית, שנאמר ״לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה״ (דברים כג, יא); זה מחנה לויה.

עט. שלא לבנות אבני מזבח גזית, שנאמר ״לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית״ (שמות כ, כא).

פ. שלא לפסוע על המזבח, שנאמר ״וְלֹא תַעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי״ (שמות כ, כב).

פא. שלא לכבות אש המזבח, שנאמר ״אש, תמיד תוקד על המזבח לא תכבה״ (ויקרא ו,ו).

פב. שלא להקטיר ולהקריב במזבח הזהב, שנאמר ״לא תעלו עליו קטורת זרה״ (שמות ל,ט).

פג. שלא לעשות במתכונת שמן המשחה, שנאמר ״ובמתכונתו, לא תעשו״ (שמות ל,לב).

פד. שלא לסוך בשמן המשחה זר, שנאמר ״על בשר אדם, לא ייסך״ (שמות ל,לב).

פה. שלא לעשות במתכונת הקטורת, שנאמר ״ובמתכונתה, לא תעשו״ (ראה שמות ל,לז).

פו. שלא להוציא בדי הארון, שנאמר ״לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ״ (שמות כה, טו).

פז. שלא ייזח החושן מעל האיפוד, שנאמר ״ולא ייזח החושן, מעל האיפוד״ (שמות כח,כח; שמות לט,כא).

פח. שלא ייקרע המעיל, שנאמר ״כפי תחרא יהיה לו לא ייקרע״ (שמות כח,לב).

פט. שלא להעלות קודשים בחוץ, שנאמר ״הישמר לך, פן תעלה עולותיך״ (דברים יב,יג).

צ. שלא לשחוט קודשים בחוץ, שנאמר ״איש ... אשר ישחט שור או כשב״ (ויקרא יז,ג) ״ואל פתח אוהל מועד, לא הביאו ... ונכרת״ (ויקרא יז,ד).

צא. שלא להקדיש בעלי מומין למזבח, שנאמר ״כול אשר בו מום, לא תקריבו״ (ויקרא כב,כ); זה הוא איסור הקדשו.

צב. שלא לשחוט בעלי מומין לשם קרבן, שנאמר ״לא תקריבו אלה, לה׳״ (ויקרא כב,כב).

צג. שלא לזרוק דם בעלי מומין לגבי המזבח, שנאמר בבעלי מומין ״לא תקריבו לה׳״ (ויקרא כב,כד); וזה הוא איסור זריקת דמו.

צד. שלא להקטיר אימורי בעלי מומין, שנאמר ״ואישה, לא תיתנו מהם״ (ויקרא כב,כב).

צה. שלא להקריב בעל מום עובר, שנאמר ״לא תזבח לה׳ אלוהיך שור ושה, אשר יהיה בו מום״ (דברים יז,א); זה הוא מום עובר.

צו. שלא להקריב בעל מום מיד הגויים, שנאמר ״ומיד בן נכר, לא תקריבו״ (ויקרא כב,כה).

צז. שלא ייתן מום בקודשים, שנאמר ״מום לא יהיה בו״ (ויקרא כב,כא); כלומר, לא תיתן בו מום.

צח. שלא להקריב שאור או דבש, שנאמר (ויקרא ב, יא): ״כִּי כָל שְׂאוֹר וְכָל דְבַשׁ, לֹא תַקְטִירוּ״.

צט. שלא להקריב תפל, שנאמר ״ולא תשבית מלח ברית אלוהיך״ (ויקרא ב,יג).

ק. שלא להקריב אתנן ומחיר, שנאמר ״לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב״ (דברים כג,יט).

קא. שלא לשחוט אותו ואת בנו, שנאמר ״אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד״ (ויקרא כב,כח).

קב. שלא ליתן שמן זית במנחת חוטא, שנאמר ״לא ישים עליה שמן״ (ויקרא ה,יא).

קג. שלא ליתן עליה לבונה, שנאמר ״ולא ייתן עליה לבונה״ (ויקרא ה,יא).

קד. שלא ייתן שמן במנחת סוטה, שנאמר ״לא ייצוק עליו שמן״ (במדבר ה,טו).

קה. שלא ייתן עליו לבונה, שנאמר ״ולא ייתן עליו לבונה״ (במדבר ה,טו).

קו. שלא להמיר את הקודשים, שנאמר ״לא יחליפנו, ולא ימיר אותו״ (ויקרא כז,י).

קז. שלא לשנות את הקודשים מקרבן לקרבן, שנאמר בבכור ״לא יקדיש איש, אותו״ (ויקרא כז,כו); כלומר, לא יקדישנו לקרבן אחר.

קח. שלא לפדות בכור בהמה טהורה, שנאמר ״אך בכור שור ... לא תפדה״ (במדבר יח,יז).

קט. שלא למכור מעשר בהמה, שנאמר ״לא ייגאל״ (ויקרא כז,לג).

קי. שלא למכור שדה החרם, שנאמר ״לא יימכר״ (ויקרא כז,כח).

קיא. שלא לפדות שדה החרם, שנאמר ״לא ייגאל״ (ויקרא כז,כח).

קיב. שלא יבדיל ראש חטאת העוף, שנאמר ״ומלק את ראשו ממול עורפו״ (ויקרא ה,ח).

קיג. שלא לעבוד בקודשים, שנאמר ״לא תעבוד בבכור שורך״ (דברים טו,יט).

קיד. שלא לגזוז את הקודשים, שנאמר ״ולא תגוז בכור צאנך״ (דברים טו,יט).

קטו. שלא ישחוט הפסח והחמץ קיים, שנאמר ״לא תשחט על חמץ, דם זבחי״ (שמות לד,כה).

קטז. שלא להניח אימורי הפסח עד שיפסלו בלינה, שנאמר ״ולא ילין חלב חגי, עד בוקר״ (שמות כג,יח).

קיז. שלא להותיר מבשר הפסח, שנאמר ״ולא תותירו ממנו, עד בוקר״ (שמות יב,י).

קיח. שלא להותיר מחגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר ״ולא ילין מן הבשר״ (דברים טז,ד); מפי השמועה למדו שבבשר חגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, וזה שנאמר ״לבוקר״ (שם) לבוקרו של יום שני של פסח, שהוא שלישי לשחיטה.

קיט. שלא להותיר מבשר פסח שני עד בוקר, שנאמר ״ולא ישאירו ממנו עד בוקר״ (ראה במדבר ט,יב).

קכ. שלא להותיר מבשר התודה עד בוקר, שנאמר ״ולא תותירו ממנו, עד בוקר״ (ראה ויקרא כב,ל); והוא הדין לשאר הקודשים, שאין מניחין אותן לאחר זמן אכילתן.

קכא. שלא לשבור עצם בפסח, שנאמר (שמות יב, מו): ״ועצם לא תשברו בו״.

קכב. שלא לשבור עצם בפסח שני, שנאמר (שמות יב, מו): ״ועצם לא תשברו בו״.