Daily Rambam: 7 Kislev, 5771

א. הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמַיִם קֹדֶם שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת בְּהַזָּאָה. וּדְבָרִים אֵלּוּ הֵן דִּבְרֵי קַבָּלָה. כֵּיצַד. הַמְמַלֵּא מַיִם לְקִדּוּשׁ וְנִתְעַסֵּק בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת בִּשְׁעַת הַמִּלּוּי אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכַת הַמַּיִם שֶׁמְּמַלֵּא אוֹ בְּעֵת שֶׁמְּעָרֶה אוֹתָן מִכְּלִי אֶל כְּלִי פְּסָלָן. לְעוֹלָם הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמַיִם עַד שֶׁיָּטִיל לָהֶן אֶת הָאֵפֶר. הֵטִיל אֶת הָאֵפֶר וְנִתְקַדְּשׁוּ וְנַעֲשׂוּ מֵי נִדָּה אֵין הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶן אֶלָּא הַמּוֹלִיךְ הַמַּיִם הַמֻּקְדָּשִׁין אוֹ מְעָרֶה אוֹתָן מִכְּלִי לִכְלִי וְהוּא עוֹסֵק בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְכֵן מַזֶּה מֵהֶן בְּיָדוֹ אַחַת וְהוּא עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיָדוֹ הָאַחֶרֶת:

ב. הַשָּׂכָר פָּסוּל בְּקִדּוּשׁ וּבַהַזָּיָה וְאֵינוֹ פּוֹסֵל בְּמִלּוּי. כֵּיצַד. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לְקַדֵּשׁ מֵי חַטָּאת אוֹ לְהַזּוֹת מֵהֶן הֲרֵי אוֹתָן הַמַּיִם כְּמֵי הַמְּעָרָה וְהָאֵפֶר כְּאֵפֶר מַקְלֶה שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל נוֹטֵל הוּא שָׂכָר לְמַלְּאוֹת הַמַּיִם אוֹ לְהוֹלִיכָן. וּמְקַדְּשִׁין אוֹתָן בְּחִנָּם וּמַזֶּה מֵהֶן הַמַּזֶּה בְּחִנָּם. הָיָה הַמְקַדֵּשׁ אוֹ הַמַּזֶּה זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו וּבָא הַטָּמֵא וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַהֲלֹךְ עִמּוֹ בְּמָקוֹם רָחוֹק לְקַדֵּשׁ אוֹ לְהַזּוֹת הֲרֵי זֶה מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר וְנוֹתֵן שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁבָּטֵל מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁבִּטְּלוֹ מִמֶּנָּה. וְכֵן אִם הָיָה כֹּהֵן וְהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאָה הַמּוֹנַעְתּוֹ מִלֶּאֱכל תְּרוּמָתוֹ בְּעֵת שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לְהַזּוֹת אוֹ לְקַדֵּשׁ הֲרֵי זֶה מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וְסָכוֹ. וְאִם בִּטְּלוֹ מִמְּלָאכָה נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה. שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵינָן שָׂכָר שֶׁנִּשְׂתַּכֵּר בְּקִדּוּשׁ אוֹ בְּהַזָּאָה שֶׁהֲרֵי לֹא הִרְוִיחַ כְּלוּם וְלֹא נָטַל אֶלָּא כְּנֶגֶד מַה שֶּׁהִפְסִיד:

ג. הַמְמַלֵּא בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיָדוֹ הָאַחֶרֶת אוֹ הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְאַחֵר אוֹ שֶׁמִּלֵּא לִשְׁנַיִם כְּאַחַת שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין שֶׁהַמִּלּוּי מְלָאכָה וְנִמְצָא כָּל מִלּוּי מִשְּׁנֵיהֶם כְּאִלּוּ עָשָׂה עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת. וּכְבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמִלּוּי בֵּין שֶׁמִּלֵּא לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁמִּלֵּא לַאֲחֵרִים:

שמילוי מלאכה היא.

א״א דעתי בכל אלו לא משום מלאכה הוא נפסל אלא מפני היסח הדעת שהוא שורש פיסול המלאכה והוא נקרא על שמה וכ״מ שתמצא פיסול על שם מלאכה לא תתלה אותו אלא על היסח הדעת חוץ מן העושה מלאכה בגוף המים ובגוף האפר שנפסלין אפילו לא הסיח דעתו מהם מ״ט כתחילתה של פרה שהמלאכה פוסלת בה ויש לזה שורש במסכת גיטין וכללו של דבר אין אדם יכול לכוין דעתו לב׳ דברים כאחד או לשני בני אדם כא׳ נפרדים במעשיהם וא״א בלא היסח הדעת והטעם שהמילוי פוסל בו היסח הדעת בין לו בין לאחר ומקדיש אינו פוסל בו לאחר מפני שנוטלין שכר על המילוי ואפי׳ בחנם יש בו טובת הנאה וכממלא לעצמו דמי אבל הקידוש כיון שאין בו לא שכר ולא טובת הנאה והמים של אחר הם אינן נפסלין בהיסח הדעת:

ד. הַמְמַלֵּא לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ מִלֵּא אֶלֶף חָבִיּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ לְאֶלֶף בְּנֵי אָדָם כֻּלָּן כְּשֵׁרִים וְכָל אֶחָד מֵהֶן נוֹטֵל הַמַּיִם שֶׁלּוֹ וּמְקַדְּשָׁן. מִלֵּא לְעַצְמוֹ חָבִית אַחַר חָבִית אִם נִתְכַּוֵּן לְקַבֵּץ כָּל הֶחָבִיּוֹת לִכְלִי אֶחָד וּלְהַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶן אֶת הָאֵפֶר וּמְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד כֻּלָּן כְּשֵׁרִים שֶׁהַכּל מִלּוּי אֶחָד הוּא. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְקַדֵּשׁ כָּל חָבִית וְחָבִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ כֻּלָּן פְּסוּלִין חוּץ מִן הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָרִאשׁוֹנָה נִפְסֶלֶת בַּמְּלָאכָה שֶׁעָשָׂה קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ וְהוּא מִלּוּי הַשְּׁנִיָּה. וְכֵן הַשְּׁנִיָּה נִפְסֶלֶת בְּמִלּוּי הַשְּׁלִישִׁית וְאֵין כְּשֵׁרָה אֶלָּא אַחֲרוֹנָה:

וחבית בפני עצמה.

א״א לשון המשנה ונמלך לקדשן קידוש אחר:

שהראשונה נפסלת.

א״א לא יספיק זה הטעם אלא מאחר ששינה מחשבתו במילוי האחרונה דומה שהיה עליו למשא:

ה. חֲמִשָּׁה שֶׁמִּלְּאוּ חָמֵשׁ חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁם חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁים כְּגוֹן שֶׁיַּשְׁלִיךְ הָאֵפֶר עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְנִמְלְכוּ לְעָרְבָן וּלְקַדְּשָׁן כֻּלָּן קִדּוּשׁ אֶחָד אוֹ שֶׁמִּלְּאוּם לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין כֻּלָּן כְּשֵׁרִין שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְעַסֵּק הַמְמַלֵּא בְּמִלּוּי אַחֵר. אֲבָל הַיָּחִיד שֶׁמִּלֵּא חָמֵשׁ חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁם חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא אַחֲרוֹן. מִלְּאָן לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זֶה שֶׁקִּדֵּשׁ בַּתְּחִלָּה. וְכֵן אִם אָמַר לְאַחֵר קַדֵּשׁ לְךָ אֶת אֵלּוּ אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זוֹ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה מֵהֶן בַּתְּחִלָּה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ קַדֵּשׁ לִי אֶת אֵלּוּ הֲרֵי כֻּלָּן כְּשֵׁרִין שֶׁהֲרֵי לְקִדּוּשׁ אֶחָד מִלְּאָן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְלַךְ עָלֶיהָ לְקַדְּשָׁהּ חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין הֲרֵי לֹא קִדֵּשׁ הוּא אֶלָּא אַחֵר קִדֵּשׁ לוֹ:

חמשה קידושין.

א״א משום היסח הדעת ואם מילא בתחילה לקדשם קידוש אחד ונמלך לקדשם בחמשה קידושין אין כשר אלא אותה שיקדש ראשונה שהשאר כיון שיש בהן טורח אינו דבר מקוים בדעתו אם יעשה או לא יעשה והיסח הדעת נכנס באחרונות:

שהרי לקידוש אחד מלאם.

א״א יש בכאן ערבוב דברים ודרך אחרת שלא מדרך המשנה ואין כאן המלכה כלל אבל הטעם כשמילא לעצמו חביות ונתנם לחבירו שיקדשם לעצמו אין דעתו סומכת שיתנם לו וזה מסיח דעתו מהם וזה מסיח דעתו מהם לפיכך אין כשר אלא ראשון אבל כשיאמר לו קדשם לי כולם כשרים:

ו. הָרוֹצֶה לְמַלְּאוֹת מַיִם לְקַדְּשָׁן וּמַיִם אֲחֵרִים לִצְרָכָיו מְמַלֵּא אֶת שֶׁל צְרָכָיו תְּחִלָּה וְקוֹשְׁרָן וְטוֹעֲנָן לַאֲחוֹרָיו וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא אֶת שֶׁל חַטָּאת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בִּמְלָאכָה אַחַר הַמִּלּוּי וְנוֹתְנָם לְפָנָיו וְהוֹלֵךְ:

ז. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ וְהִגְבִּיהוּ זֶה עַל זֶה וְנָטַל זֶה לָזֶה קוֹץ מִיָּדוֹ אוֹ מִגּוּפוֹ בִּשְׁעַת מִלּוּאוֹ אִם מִלְּאוּ שְׁנֵיהֶם לְקִדּוּשׁ אֶחָד הַמַּיִם כְּשֵׁרִים וְאִם מִלְּאוּ לְקַדֵּשׁ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ זֶה שֶׁהִגְבִּיהַּ אוֹ הוֹצִיא אֶת הַקּוֹץ פָּסַל מֵימָיו:

אם מלאו שניהם לקידוש אחד המים כשרים.

א״א נראה לי מפני שהוא צורך הקידוש ההגבהה ונטילת הקוץ שלא יוכל למלאות אלא לאחר נטילת הקוץ ולא יוכל זה להוציאו עד שיגביה לו חבירו:

ח. הַשּׁוֹאֵל חֶבֶל לְמַלְּאוֹת בּוֹ וּמִלֵּא וְנָטַל הַחֶבֶל בְּיָדָיו וּמֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ וּפָגַע בַּבְּעָלִים בְּדַרְכּוֹ וְנָתַן לָהֶן אֶת הַחֶבֶל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ כְּשֵׁרִין. וְאִם יָצָא מִן הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהוֹלִיךְ הַחֶבֶל לַבְּעָלִים פָּסַל אֶת הַמַּיִם:

ט. מִי שֶׁהָיָה מְמַלֵּא וּמַשְׁלִיךְ הַחֶבֶל שֶׁמִּלֵּא בּוֹ עַל הָאָרֶץ וְאַחַר שֶׁמִּלֵּא חָזַר וְקִבֵּץ עַל יָדוֹ פְּסָלָן. וְאִם הָיָה דּוֹלֶה וּמְקַבֵּץ לְתוֹךְ יָדוֹ הַמַּיִם כְּשֵׁרִים:

י. הַמְמַלֵּא וְנוֹתֵן לֶחָבִית עַד שֶׁיְּמַלְּאֶנָּה מַיִם וְהִצְנִיעַ אֶת הֶחָבִית שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְמַלֵּא אוֹ שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּיהָ עַל מְנָת לְנַגְּבָהּ לְמַלְּאוֹת בָּהּ כָּשֵׁר שֶׁזֶּה מִצֹּרֶךְ הַמִּלּוּי הוּא. אֲבָל אִם הִצְנִיעָהּ אוֹ נִגְּבָהּ כְּדֵי לְהוֹלִיךְ בָּהּ אֶת הַקִּדּוּשׁ פָּסַל שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ הַמִּלּוּי. וְכֵן הַמְמַלֵּא וְנוֹתֵן לְשֹׁקֶת וּפִנָּה חַרְסִית מִן הַשֹּׁקֶת בִּשְׁעַת מִלּוּי אִם בִּשְׁבִיל שֶׁתַּחְזִיק מַיִם רַבִּים כְּשֵׁרִים שֶׁהֲרֵי זוֹ צֹרֶךְ הַמִּלּוּי וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַחֲרָסִין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹלֵף אֶת הַמַּיִם שֶׁמִּלֵּא בַּשֹּׁקֶת הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:

יא. הַמְמַלֵּא דְּלִי לִשְׁתּוֹת וְנִמְלַךְ וְחִשֵּׁב עָלָיו לְמֵי חַטָּאת אִם עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדְּלִי לַמַּיִם חִשֵּׁב מְעָרֶה וְאֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב וְאִם מִשֶּׁהִגִּיעַ הַדְּלִי לַמַּיִם חִשֵּׁב מְעָרֶה וְצָרִיךְ לְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ יְמַלֵּא בּוֹ לְחַטָּאת. שִׁלְשֵׁל הַדְּלִי וְנִפְסַק הַחֶבֶל מִיָּדוֹ אִם עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדְּלִי לַמַּיִם חִשֵּׁב עָלָיו מְעָרֶה וְאֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב. נִמְלַךְ וְהוּא עוֹדֵהוּ בְּתוֹךְ הַמַּיִם וְחִשֵּׁב עָלָיו לְמֵי חַטָּאת מְעָרֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. מַיִם שֶׁמִּלְּאָן לְמֵי חַטָּאת וְאַחַר שֶׁנִּתְמַלֵּא חִשֵּׁב עֲלֵיהֶן לִשְׁתּוֹתָן כְּשֶׁיַּטֶּה אֶת הַכְּלִי לִשְׁתּוֹת פָּסַל הַמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁתָה מֵהֶן כְּלוּם:

הממלא דלי לשתות.

א״א זו התוספתא מצאנו אותה בשני ספרים בהיפך עד שלא הגיע למים חישב מערה וצריך לנגב ואם משהגיע למים חישב מערה ואינו צריך לנגב ותחילת התוספתא מילא מים לשתות וחישב עליו עד שלא יגיע למים וכו׳ וכך פירושה מילא חבית אחת לשתות וכשחזר למלאות אחרת חישב למלאתה לחטאת אם עד שלא הגיע האיש למים חישב כיון שזאת המחשבה רחוקה מן הממלא וכבר מילא תחילה לשתות חוששין שמא נכנס היסח הדעת במלואה ולפיכך מערה וצריך לנגב אבל משהגיע איש למים חישב הואיל וקרובה מחשבתו אינו צריך לנגב אבל מערה מיהת דילמא אתי לאיחלופי בראשונה אבל אם לא מילא מתחילה אלא ששילשל הדלי לשתות ונפסק החבל וכו׳:

אם עד שלא הגיע החבל והדלי למים חישב למי חטאת מערה ואין צריך לנגב.

א״א על הדרך הראשון הוא הולך לדעת ת״ק אבל לדעת רשב״ג יש חילוק כדאיתא בתוספתא:

Daily Rambam

ז׳ כסלו ה׳תשע״א

ז׳ כסלו ה׳תשע״א