Daily Rambam

א. הַקוֹרֵא אֶת שְׁמַע רוֹחֵץ יָדָיו בַּמַּיִם קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא. הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאָתָהּ וְלֹא מָצָא מַיִם קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא לֹא יְאַחֵר קְרִיאָתָהּ וְיֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ מַיִם אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו בֶּעָפָר אוֹ בִּצְרוֹר אוֹ בְּקוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְקוֹרֵא:

ב. אֵין קוֹרִין לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ צוֹאָה וְלֹא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְלֹא בְּצַד הַמֵּת עַצְמוֹ וְאִם הִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַקֶּבֶר אוֹ מִן הַמֵּת מֻתָּר לִקְרוֹת. וְכָל מִי שֶׁקָּרָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין בּוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵא:

וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. כתב הראב״ד ז״ל א״א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ״ל:

ג. בֵּית הַכִּסֵּא הֶחָדָשׁ שֶׁהוּכַן וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לְנֶגְדּוֹ אֲבָל לֹא בְּתוֹכוֹ. מֶרְחָץ הֶחָדָשׁ מֻתָּר לִקְרוֹת בְּתוֹכוֹ. הָיוּ שְׁנֵי בָּתִּים זִמֵּן אֶחָד מֵהֶם לְבֵית הַכִּסֵּא וְאָמַר עַל הַשֵּׁנִי וְזֶה. הֲרֵי הַשֵּׁנִי סָפֵק אִם הִזְמִינוֹ לְכָךְ אִם לֹא. לְפִיכָךְ אֵין קוֹרִין בּוֹ לְכַתְּחִלָּה וְאִם קָרָא יָצָא. אָמַר גַּם זֶה הֲרֵי שְׁנֵיהֶם מְזֻמָּנִין וְאֵין קוֹרְאִין בָּהֶן. חֲצַר הַמֶּרְחָץ וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין בּוֹ לְבוּשִׁין מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ קְרִיאַת שְׁמַע:

בית הכסא חדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק״ש כנגדו אבל לא בתוכו. כתב הראב״ד ז״ל א״א הרב כתב והזמנה בבית הכסא לצלויי בגויה בעיא ולא אפשיטא ולא כתב לחומרא כדכתב לענין צואה דבוקה בסנדלו ואיכא למימר בהא דלקולא דהא קיימ״ל דהזמנה לאו מילתא היא ומשום גזירה או משום בזיון הוא דאיבעיא לן הילכך ספיקא לקולא עכ״ל:

ד. וְלֹא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד אֶלָּא כָּל עִנְיָן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי הַקֹּדֶשׁ אָסוּר לְאָמְרוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וּבְבֵית הַכִּסֵּא וַאֲפִלּוּ אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן חֹל. וְלֹא לְאָמְרוֹ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹפֶת וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם אָסוּר:

ה. דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ בְּבֵית הַכִּסֵּא. וְכֵן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן רַחוּם וְחַנּוּן וְנֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לְאָמְרָן בְּבֵית הַכִּסֵּא. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִים וְהֵן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין אָסוּר לְהַזְכִּירָן בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ יָשָׁן. וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַפְרִישׁ מִן דָּבָר הָאָסוּר בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא מַפְרִישׁ וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי קֹדֶשׁ:

דברים של חול וכו׳ עד וכן הכנויין כגון רחום חנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא. כתב הראב״ד ז״ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא עכ״ל:

ו. צוֹאַת הָאָדָם וְצוֹאַת כְּלָבִים וַחֲזִירִין בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן עוֹרוֹת וְכָל צוֹאָה שֶׁרֵיחָהּ רַע כְּגוֹן אֵלּוּ אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן. וְכֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם שֶׁל אָדָם. אֲבָל מֵי רַגְלַיִם שֶׁל בְּהֵמָה קוֹרִין כְּנֶגְדָּן. קָטָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת דָּגָן בִּכְדֵי שֶׁיֹּאכַל הַגָּדוֹל כִּשְׁלֹשָׁה בֵּיצֵי דָּגָן אֵין מַרְחִיקִין לֹא מִצּוֹאָתוֹ וְלֹא מִמֵּי רַגְלָיו:

צואת האדם וצואת כלבים כו׳ עד קורין כנגדן. כתב הראב״ד ז״ל זה הרב דרכו להיות סומך על הירושלמי וכאן לא סמך כי שם אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדן וכן צואת התרנגולים האדומה עכ״ל:

ז. הָיְתָה צוֹאָה יְבֵשָׁה כְּחֶרֶשׂ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה יוֹתֵר מֵחֶרֶשׂ עַד שֶׁאִם זְרָקָהּ תִּתְפָּרֵךְ הֲרֵי הִיא כְּעָפָר וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. מֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּבְלְעוּ בַּקַּרְקַע אִם הָיוּ מַרְטִיבִין הַיָּד אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן וְאִם לָאו מֻתָּר:

ח. כַּמָּה יַרְחִיק אָדָם מִצּוֹאָה וּמִמֵּי רַגְלַיִם וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא, אַרְבַּע אַמּוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהֵם מִלַּאֲחוֹרָיו אוֹ מִצִּדָּיו אֲבָל אִם הָיוּ כְּנֶגֶד פָּנָיו מַרְחִיק מֵהֶן עַד שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא:

ט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה עִמָּהֶן בַּבַּיִת בְּמָקוֹם שָׁוֶה אֲבָל אִם הָיָה שָׁם מָקוֹם גָּבוֹהַּ מֵהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ מֵהֶם עֲשָׂרָה טְפָחִים יוֹשֵׁב בְּצַד הַמָּקוֹם וְקוֹרֵא שֶׁהֲרֵי נִפְסָק בֵּינֵיהֶם. וְהוּא שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ רֵיחַ רַע. וְכֵן אִם כָּפָה כְּלִי עַל הַצּוֹאָה אוֹ עַל מֵימֵי רַגְלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עִמּוֹ בַּבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ כִּקְבוּרִין וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן:

י. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַצּוֹאָה מְחִצָּה שֶׁל זְכוּכִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ מֵאַחֲרֵי הַזְּכוּכִית מֻתָּר לִקְרוֹת בְּצִדָּהּ. נָתַן רְבִיעִית מַיִם לְתוֹךְ מֵי רַגְלַיִם שֶׁל פַּעַם אַחַת מֻתָּר לִקְרוֹת עִמָּהֶן בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת:

יא. הָיְתָה צוֹאָה בְּגוּמָא עוֹמֵד בְּסַנְדָּלוֹ עַל הַגּוּמָא וְקוֹרֵא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה סַנְדָּלוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. הָיְתָה כְּנֶגְדּוֹ צוֹאָה מְעוּטָה בְּיוֹתֵר כְּמוֹ טִפָּה רוֹקֵק עָלֶיהָ רֹק עָבֶה עַד שֶׁתִּתְכַּסֶּה וְקוֹרֵא. הָיְתָה נְטִישַׁת צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ אוֹ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת מִבֵּית הַכִּסֵּא וְלֹא הָיָה לָהֶן רֵיחַ רַע כְּלָל מִפְּנֵי קָטְנָן אוֹ יַבְשׁוּתָן מֻתָּר לִקְרוֹת לְפִי שֶׁאֵין לָהֶן רֵיחַ רַע. אֲבָל אִם הָיְתָה בִּמְקוֹמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד הוֹאִיל וְנִרְאֵית כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיְּקַנֵּחַ יָפֶה יָפֶה מִפְּנֵי שֶׁהַצּוֹאָה לָחָה הִיא וְיֵשׁ לָהּ רֵיחַ רַע. וְכַמָּה גְּאוֹנִים הוֹרוּ שֶׁאָסוּר לוֹ לִקְרוֹת אִם הָיוּ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת וְכָךְ רָאוּי לַעֲשׂוֹת:

היתה צואה בגומא כו׳ עד נוגע בה. כתב הראב״ד ז״ל דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ״ל:

היתה כנגדו כו׳ עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא. כתב הראב״ד ז״ל בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ״ל:

יב. רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִקָּר מַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת וְקוֹרֵא אִם פָּסַק הָרֵיחַ. וְאִם לֹא פָּסַק הָרֵיחַ מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁפָּסַק הָרֵיחַ. וְשֶׁאֵין לוֹ עִקָּר כְּגוֹן מִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁתִּכְלֶה הָרֵיחַ וְקוֹרֵא. גְּרָף שֶׁל רְעִי וַעֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כְּלוּם וְאֵין לָהֶם רֵיחַ רַע מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּבֵית הַכִּסֵּא:

ריח רע שיש לו עיקר וכו׳ עד מרחיק עד מקום שפסק הריח וקורא. כתב הראב״ד ז״ל אינו כן אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא דהא תניא כוותיה דרב חסדא דס״ל הכי והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לאו אהא אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעיא נתינת עורות והכי כתב רב האי גאון ז״ל בעיקר עכ״ל:

יג. צוֹאָה עוֹבֶרֶת כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמִי וְאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת:

יד. הָיָה קוֹרֵא וְהִגִּיעַ לִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת לֹא יַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְיִקְרָא אֶלָּא יַפְסִיק עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאוֹתוֹ מָקוֹם. וְכֵן הַקּוֹרֵא שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה יַפְסִיק עַד שֶׁתִּכְלֶה בַּאֲשָׁהּ וְחוֹזֵר לִקְרִיאָתוֹ. וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. יָצְתָה רוּחַ מֵחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִיק לִקְרִיאַת שְׁמַע אֵינוֹ פּוֹסֵק לְדִבְרֵי תּוֹרָה:

טו. הָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּבַיִת וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֵשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ מֵימֵי רַגְלַיִם אוֹ אֵין שָׁם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְרוֹת. הָיָה קוֹרֵא בָּאַשְׁפָּה וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֵשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ אֵין שָׁם לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיִּבְדֹּק שֶׁחֶזְקַת הָאַשְׁפָּה שֶׁהִיא מְקוֹם הַטִּנֹּפֶת. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מֻתָּר לִקְרוֹת:

טז. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם עַד שֶׁיַּרְחִיק כָּךְ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. אֲפִלּוּ כּוּתִי אוֹ קָטָן לֹא יִקְרָא כְּנֶגֶד עֶרְוָתָן אֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל זְכוּכִית מַפְסֶקֶת הוֹאִיל וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. וְכָל גּוּף הָאִשָּׁה עֶרְוָה לְפִיכָךְ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּגוּף הָאִשָּׁה כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ. וְאִם הָיָה מְגֻלֶּה טֶפַח מִגּוּפָהּ לֹא יִקְרָא כְּנֶגְדָּהּ:

יז. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר כְּנֶגֶד עֶרְוַת אֲחֵרִים כָּךְ הוּא אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוָתוֹ וְלֹא יִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. הָיְתָה חֲגוֹרָה שֶׁל בֶּגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שַׂק עַל מָתְנָיו אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר גּוּפוֹ עָרֹם מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקֵבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ וְהָיָה עָרֹם חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא. אֲבָל לֹא יָחֹץ צַוָּארוֹ וְיִקְרָא מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁקּוֹרֵא בְּלֹא חֲגוֹרָה:

יח. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בְּטַלִּית אַחַת כָּל אֶחָד מֵהֶן אָסוּר לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיְּכַסֶּה מִתַּחַת לִבּוֹ עַד שֶׁתְּהֵא טַלִּית מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּשַׂר זֶה בִּבְשַׂר זֶה מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה. וְאִם הָיָה יָשֵׁן עִם אִשְׁתּוֹ אוֹ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים הֲרֵי גּוּפָן כְּגוּפוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ מֵהֶן. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם מַחֲזִיר פָּנָיו וְחוֹצֵץ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא:

יט. עַד אֵימָתַי הֵם קְטַנִּים לְעִנְיָן זֶה עַד שֶׁיְּהֵא הַזָּכָר בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהוּא שֶׁיְּהֵא תַּבְנִיתָם כְּתַבְנִית גְּדוֹלִים (יחזקאל טז ז) ״שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ״. וְאַחַר כָּךְ לֹא יִקְרָא עַד שֶׁתַּפְסִיק טַלִּית בֵּינֵיהֶן. אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא הָיוּ שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ קוֹרֵא עִמָּהֶן בְּקֵרוּב בָּשָׂר וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶפְסֵק עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן י״ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד: