Daily Rambam: 13 Iyyar, 5784

א. הַלוֹקֵחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין לְאָכְלָן נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמֵאֵימָתַי יִקָבְעוּ. מִשֶּׁיִּתֵּן אֶת הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ. הֲרֵי שֶׁלֹּא נָתַן דָּמִים וְהָיָה בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לִקַּח לֹא נִתְחַיֵּב לְעַשֵּׂר. וְאִם הָיָה יְרֵא שָׁמַיִם מִשֶּׁגָּמַר בְּלִבּוֹ מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יַחֲזִיר לַמּוֹכֵר אִם רָצָה לְהַחֲזִיר:

ב. הַלּוֹקֵחַ בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע אוֹ שֶׁלָּקַח תָּלוּשׁ לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ לֹא נִקְבְּעוּ וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי:

ג. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ אִיסָר זֶה וְתֵן לִי בּוֹ חֲמֵשׁ תְּאֵנִים הֲרֵי זֶה אוֹכֵל אַחַת אַחַת וּפָטוּר. וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר. הֵא לְךָ אִיסָר זֶה בְּעֶשְׂרִים תְּאֵנִים שֶׁאָבֹר לִי. בּוֹרֵר אַחַת אַחַת וְאוֹכֵל. בְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁאָבֹר לִי מְגַרְגֵּר מִמֶּנּוּ בָּאִילָן וְאוֹכֵל. בְּרִמֹּן שֶׁאָבֹר לִי פּוֹרְטוֹ בָּאִילָן וְאוֹכֵל. בַּאֲבַטִּיחַ שֶׁאָבֹר לִי כּוֹפֵת בַּקַּרְקַע וְאוֹכֵל. וְאִם קָצַץ אֶת הַתְּאֵנִים וְצֵרְפָם. אוֹ שֶׁקִּצֵּץ הָאֶשְׁכּוֹל אוֹ הָאֲבַטִּיחַ. חַיָּב לְעַשֵּׂר שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה אֶלָּא הַנִּתְלָשׁ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֵא לְךָ אִיסָר בִּשְׁתֵּי תְּאֵנִים אֵלּוּ בִּשְׁנֵי אֶשְׁכּוֹלוֹת אֵלּוּ בִּשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֵלּוּ בִּשְׁנֵי אֲבַטִּיחִים אֵלּוּ קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאוֹכֵל עַרְאַי וּפָטוּר שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ בְּמִקָּח שֶׁהֲרֵי לְקָחָן בִּמְחֻבָּר:

ואם קצץ את התאנים וכו׳ עד לא קנה אלא הנתלש.

א״א לא מצא זה בתוספתא אלא בפועל שאמרו השוכר את הפועל להיות מנכש בבצלים לא יאחוז את הקלח ויאכל אלא מקרסם עלה עלה במחובר לקרקע ואוכל. פועלים שהיו עוקרים בבצלים או אוגדין אוכלים ופטורין שהתורה נתנה להם רשות והטעם שהשוכר לנכש עבודתו במחובר לפיכך לא יאכל בתלוש אלא דרך חבורו אבל השוכר לעקור ולאגוד עבודתו במחובר ובתלוש לפיכך אוכל כדרכו ופטור וזהו העיקר והמחבר הזה עוקר ומבלבל ומערבב הכל. ולענין קביעות מעשר אין כאן קפידא אלא בצירוף אבל בתולש הקלח ובקוצץ האשכול אין קפידא ובלבד שלא יצרפן ויאכל:

ד. הַמַּחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ זֶה לֶאֱכל וְזֶה לֶאֱכל שְׁנֵיהֶן נִקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת שֶׁהֲרֵי לָקְחוּ בְּתָלוּשׁ. זֶה לִקְצוֹת וְזֶה לִקְצוֹת שְׁנֵיהֶן לֹא נִקְבְּעוּ שֶׁאֵין הַמֶּכֶר קוֹבֵעַ דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לָקַח הָאֶחָד פֵּרוֹת שֶׁהֶחֱלִיף לַאֲכִילָה וְלָקַח הָאַחֵר חֲלִיפֵיהֶן לְהַקְצוֹתָן. זֶה שֶׁלָּקַח לַאֲכִילָה חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְזֶה שֶׁלָּקַח לְהַקְצוֹתָן לֹא נִקְבַּע לַמַּעֲשֵׂר:

ה. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ צֵא וְלַקֵּט לְךָ עֶשְׂרִים תְּאֵנִים מִשֶּׁלִּי וַאֲנִי אֲמַלֵּא אֶת כְּרֵסִי מִשֶּׁלְּךָ שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים שֶׁאֵין זֶה חֲלִיפִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֶכֶר. וְאִם צֵרֵף וְאָכַל חַיָּב:

האומר לחבירו צא ולקט וכו׳ עד והמתנה אינה קובעת כמכר.

א״א בתוספתא אינו כן אלא האוכל במנין חייב והממלא כרסו פטורונ״ל בשלא צירף:

ו. וְהַמַּתָּנָה אֵינָהּ קוֹבַעַת כְּמֶכֶר. עַם הָאָרֶץ שֶׁהָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְאָמַר טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים אוֹכְלִים וּפְטוּרִין שֶׁאֵין הַמַּתָּנָה קוֹבַעַת. וְאִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶן אִם רֹב הָעָם מַכְנִיסִים לַבָּתִּים מְעַשְּׂרִים וַדַּאי. וְאִם רֹב הָעָם מַכְנִיסִים לַשּׁוּק אֵין מְתַקְּנִים אֶלָּא דְּמַאי שֶׁמָּא עִשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא לַשּׁוּק. וְאִם אָמַר טְלוּ לָכֶם וְהַכְנִיסוּ לַבָּתִּים כְּשֶׁמַּכְנִיס לַבַּיִת מְעַשֵּׂר דְּמַאי. נָתַן לוֹ דָּבָר מְרֻבֶּה אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ טֹל וֶאֱכל הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ טֹל וְהַכְנֵס שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁיְּתַקֵּן דְּמַאי. וְכֵן אִם נָתַן לוֹ דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל חַי אוֹ שֶׁהָיָה אָדָם גָּדוֹל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכל בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה מְתַקֵּן דְּמַאי:

ז. הָיוּ שְׁנַיִם אָמַר לְאֶחָד טֹל וֶאֱכל וְאָמַר לְשֵׁנִי טֹל וְהַכְנֵס זֶה אוֹכֵל וּפָטוּר וְזֶה אוֹכֵל וְחַיָּב:

ח. וְכֵן אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּשַּׁעַר אוֹ בַּחֲנוּת וְאָמַר לָהֶם טְלוּ וְאִכְלוּ הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין וּפְטוּרִין. וּבַעַל הַשַּׁעַר אוֹ בַּעַל הַחֲנוּת לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ דְּמַאי. שֶׁנִּמְצָא כְּאוֹמֵר לְאֵלּוּ טְלוּ וְהַכְנִיסוּ לְבָתֵּיכֶם שֶׁהֲרֵי הֵם כְּבָתֵּיהֶם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ קוֹבֵעַ לוֹ כְּשֶׁיַּעַבְרוּ הַפֵּרוֹת בְּתוֹכוֹ:

וכן אנשים וכו׳ עד הפירות בתוכו.

א״א יש כאן שבוש וכאן הוא סותר מה שכתב למעלה לחצר חבירו ובעל השער ובעל החנות בשביל בתיהם חייבין:

ט. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּפֵרוֹת בֵּין בִּתְלוּשִׁין בֵּין בִּמְחֻבָּרִין הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם לֶאֱכל מִן הַתּוֹרָה בְּמַה שֶּׁהֵן עוֹשִׂין הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין וּפְטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְאִם הִתְנָה עִמָּהֶן שֶׁיֹּאכְלוּ מַה שֶּׁלֹּא זָכְתָה לָהֶן תּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶן הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכְלוּ בָּנָיו עִמּוֹ אוֹ שֶׁיֹּאכַל בְּנוֹ בִּשְׂכָרוֹ אוֹ שֶׁיֹּאכַל אַחַר גְּמַר מְלַאכְתּוֹ בְּתָלוּשׁ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר הוֹאִיל וְאוֹכֵל מִפְּנֵי הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה כְּלוֹקֵחַ:

י. שְׂכָרוֹ לְנַכֵּשׁ עִמּוֹ בְּזֵיתִים וְהִתְנָה הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכַל בְּזֵיתִים הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִן הָאִילָן אַחַת אַחַת וּפָטוּר וְאִם צֵרֵף חַיָּב:

יא. שְׂכָרוֹ לְנַכֵּשׁ בִּבְצָלִים וְהִתְנָה לֶאֱכל יָרָק מְקַרְסֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל וְאִם צֵרֵף חַיָּב. קָצַץ הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכַל לִיטְרָא שֶׁל זֵיתִים אוֹכֵל אַחַת אַחַת וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר הוֹאִיל וְהוּא אוֹכֵל דָּבָר קָצוּב הֲרֵי זֶה כְּלוֹקֵחַ שֶׁאִם צֵרֵף נִקְבַּע. לֹא קִצֵּץ אֶלָּא הָיָה אוֹכֵל כְּדִין תּוֹרָה. מְצָרֵף וְאוֹכֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁלֹּא יִסְפּוֹת בְּמֶלַח. אֲבָל אִם סָפַת בְּמֶלַח אַחַת אַחַת מֻתָּר שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם אָסוּר שֶׁהֲרֵי נִקְבְּעוּ [בְּמֶלַח]: