אסר על עצמו אכילה מן התאנים וכו׳.א״א הגמרא לא אמרה כן דהא אקשינן אי אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם זיל הכא ליכא שיעורא וכו׳ וקונמות אמאי מצטרפין ואוקמוה דאמר אכילה משתיהן עלי קונם:
האומר פירות אלו עלי כו׳ שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה.א״א אנו רגילין לפרש מפני שהחלה והתרומה לכהן נכסיו הן וכחולין לגבי ישראל הן והחטאת והאשם כיון שקדושתן ע״י אדם מתפיס בנדר הוא שאין דוקא נדר ונדבה וזהו שרבי יעקב אומר מתפיס בבכור אסור מפני שמצוה להקדישו ואף ע״פ שאינו נדר אבל מתפיס בחלת אהרן ותרומתו מותר אע״פ שחייב להקדישן והטעם כמו שפירשתי שזו נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו אבל הבכור אינו אלא לזכרים שכל דברים אלו ענינם כאומר הרי הן כקרבן הקרב בירושלים:
היה לפניו בשר קדש אפי׳ היה בשר שלמים אבל אם היה בשר בכור וכו׳.א״א חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורין אצלי ולא נראה דרכם בעיני דר׳ יהודה שהוא מתיר מתפיס בבכור הטעם מפני שאינו קדוש בידי אדם ואם כן אפי׳ קודם זריקה ואי כרבי יעקב הואיל ומצוה להקדישו כנדר הוא אפילו אחר זריקה נמי דהא מעיקרו מתפיס הוא. ודומה לי שטעה בפירוש הגמרא ששאלו בגמ׳ במחלוקת דר׳ יהודה ורבי יעקב במתפיס בבכור היכי דמי אילימא לפני זריקת דמים מ״ט דר׳ יהודה והכי פירושה אם אמר בפירוש בבכור לפני זריקת דמים אמאי מותר ואם אמר בפירוש בבכור לאחר זריקת דמים אמאי אסור הא בהדיא בהיתרא מתפיסה אלא לאו דלא אמר מידי אלא אמר בשר זה כזה ואי אמר לפני זריקת דמים ודאי לדברי הכל אסור דדבר הקדוש בנדר הוא אלא לאו לאחר זריקת דמים וקא מפלגי בהא מילתא אי בעיקרא דמילתא מתפיס אי בדהשתא ודחינן דר׳ יהודה ור׳ יעקב בפלוגתא אחרת פליגי דמאן דשרי אפילו בבכור מחיים שרי משום דאינו מתפיס בדבר הנדור ומאן דאסר סבר דדבר הנדור הוא ובבכור מחיים הוא אי נמי בבשר שלפני זריקה פליגי אבל בבשר שלאחר זריקה אפשר דלדברי הכל מותר האי הוא פירוש דשמעתא בלא ספק:
חולין שאוכל לך.א״א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי הוא למעלה פוסק כחכמים דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן לפיכך לא חולין שאוכל לך אסור דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן והכא קאמר חולין לא אוכל לך מותר ומוקים לה בגמ׳ כר״מ דאע״ג דאיכא למשמע מה שלא אוכל לך חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דלרבנן אסור ולר״מ מותר ועוד למעלה למה פסק כחכמים והא קי״ל כר״מ דבעינן תנאי כפול:
ויש שמורה להחמיר וכו׳.א״א יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר ביטל נדרו את תנאו לפי שצ״ל בלבו על התנאי אני סומך והיה צ״ל והוא שקבל התנאי תוך כדי דבור אחר שזכר אותו:
