מי שיצא חוץ וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל זה המחבר בכל מה שכתב לא הועיל כלום מכדי קי״ל הבלעת תחומין מילתא היא בין שיצא לדבר מצוה בין שיצא מאונס כדאמרי נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על. מעתה מי שיצא חוץ לתחום אמה או מי שהחשיך לו חוץ לתחום אמה שהוא אנוס בריחוק אמה אמאי לא יכנס הרי יש לו לילך ד״א לאיזה צד שירצה ונאמר כיון דעל על הילכך לא משכחת לה אלא אליבא דר׳ יהודה וכשבירר לו לצד החיצון, עכ״ל:
היתה רגלו אחת וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל איכא מ״ד כיון דקם ליה כיחידאי ה״ז לא יכנס, עכ״ל:
מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעתו וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל איך הוא מערבב הענינים ומבלבל אותם ואינן דומין זה לזה כי מי שיצא שלא לדעת ועשו לו מחיצה בשבת או שהותר בבני אדם שלא לדעתם או נכרים עשו לו הרי הוא חוזר לתחומו אפילו כמה מפני ששבת בה בין השמשות אבל אם שבת בבקעה שהיא שלשה אלפים אמה והקיפוה נכרים בכולה אינו מהלך בה אלא אלפים אמה לפי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, עכ״ל:
היו שלשה כפרים וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל כמדומה אני שטעה טעות גדול שהוא נותן ד׳ פעמים ע׳ אמות ושיריים ביניהם שהרי נתן לחיצונים קמ״א ושליש בין כל חיצון ואמצעי ע׳ אמות ושירים הרי רפ״ג פחות שליש אמה שהרי אמרו בין חיצון לאמצעי אלפים אמה ובין חיצון לחיצון ד׳ אלפים אמה ולא נתנו שיעור קמ״א ושליש אלא לאויר שיהיה בין ב׳ החיצונות לאמצעי חוץ מגוף האמצעי שאם יהיה שם יותר אין נחשבים שלשתם כאחת, עכ״ל:
ואסור לו לאדם וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל בחיי ראשי אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינו כלום שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום ואילו בא לקדש על הפת מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל וכשדרשו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת״ל את יום אסמכתא היא דעיקר קדושא בליליא כתיב מדכתיב את יום ולא כתיב ביום א״נ דאי לא קדיש בליליא קאמר, עכ״ל:
