אבל הפקח וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל המחבר הזה למד ירושה מן הכתובה דכיון דפקח שנשא חרשת אם מתה תחתיו לא תקנו לה כתובה מן הסתם אף כאן אינו יורשה ואם כן אף חרש שנשא פקחת כן היא ואי משום שהיא בת דעת ונשאת לו מה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו עכ״ל:
שומרת יבם וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל טעה בכל אלה דכיון דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזכה בהן הבעל ידו עדיפא מידה וגבי יבם ידו כידה וחולק עמה בפירות נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הכל שלו ואם מתה הוא יורש אותם כעיקר כתובתה דבמקום יבם כל מה שכתב לה בכתובה הרי הוא בחזקתה כעיקר כתובה. וכמדומה לי שטעה במשנה או משום משנת מי שמת שגורסים בה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל ופירשו הגאונים שהמחלוקת שאמרו ב״ה נכסים בחזקתן שיחלקו בנכסי צאן ברזל היא שנויה ודמה לו שמשנה זו דומה לו ואינו כן דבמקום יבם כל מה שכתב בכתובה כעיקר כתובה הוא עכ״ל:
וכן בעל שמכר וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל לא מצאתי מנכסי צאן ברזל שלא יהא מכרו קיים עד שיבא לעת הגבוי אלא רבן שמעון בן גמליאל ורבנן פליגי עליה בירושלמי פרק אלמנה לכהן גדול עכ״ל:
ואף על פי שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל ולמה חוזרת ואם יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ותגבה ממנו בטול מקח למה ואיזה נחת רוח יהיה לו כשתחזור ותבטל מקחו ואי קשיא לך הא נמי קשיא לי מה בין נותנת לבעלה למוחלת כתובתה לבעלה מי לא עסקינן כשתמחול כתובתה לבעלה שיהו שלשה שדות בכללה והלא אמרו תוספת כתובה ככתובה למוכרת ולמוחלת, ולא היא מוחלת עיקר שעבודה מחלה ומעיקרו מעקרת אבל מוכרת ונותנת לא עקרה לעיקר שיעבודה וכדקיימא קיימא ומציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ״ל:
שאינה יכולה לומר וכו׳ שהרי אין הבעל וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל יצא וילמד לנערים ואילו מחלה כל כתובת׳ לבעלה היינו אומרים נחת רוח עשתה לבעלה מעתה אפי׳ בלא קנין עכ״ל:
