אע״פ שלוקה הנשבע לשוא.א״א והרי אמרו על שבועת שוא ועל כיוצא בה ב״ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב״ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו והרי חייבי מיתות ב״ד מתודין ומתכפר להן ומלקות תחת מיתה עומדת:
בד״א בשאר כתבי הקדש.א״א כמה אני תמה על המחבר הזה מה ראה לחלק בין תורה לשאר כתבי הקדש ואם יש ביניהם לענין בני העיר שמכרו תורה לא יקחו ספרים ולענין מניחין ס״ת ע״ג ספרים אבל לענין קדושה הכל קדוש ומצילין אותן בשבת מפני הדליקה וטעונין גניזה ומטמאין את הידים וקדושים הם לכל דבר כתורה והנשבע בהם ומשקר כמשקר במי שצוה אותן. והריני מודיע שאין הענין הזה כמו שהוא סובר שלא על הנשבע בתורה קאמר אלא על המתפיס בס״ת שאם אמר ככר זו עלי כספר התורה הזה אם מנחא אארעא לא אמר כלום דדעתיה אגוילים וגוילים אין בהם קדושה אלא בשביל האותיות שעליהן הילכך אין כאן התפסה אבל אי נקיט ליה בידיה דעתיה אהזכרות שבו ואזכרות כדבר הנדור הוא שעל ידי הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות וכ״ש אם אמר במה שבתוכה שהיא התפסה ואע״ג דמנחא אארעא. ובירושלמי מפורש בתורה הרי זה מותר כקדושת התורה כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם. ככתוב בה הרי זה אסור דקדושה כתוב בה כלומר שהם מקודשים ע״י אדם וכוונתו לקדושה:
עבד שנשבע וכו׳.א״א פירוש אם נשבע שיתענה אינו צריך לכפותו שיאכל לפי שלא חל עליו הנדר שנאמר להרע או להיטיב מה הטבה רשות וכו׳ יצא זה ששבועתו להרע לרבו אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו רבו שתה:
ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד.א״א דוקא בשבועה ושנשבע להרע לעצמו אבל נודר בנדר אפילו להרע לעצמו מצוה להתירו שהרי אמרו הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן:
