גמר בלבו מלאכול או מלשתות כו׳ עד לברך שנית.כתב הראב״ד ז״ל לא אמרו לענין אכילה אלא לענין שתיה בלבד, אבל לענין אכילה לא הויא הפסקה אלא במים אחרונים או בשינה או בנמנום עכ״ל:
היו שותין וכו׳ עד אבל אם אמרו בואו ונבדיל אינן צריכין לחזור ולברך.כתב הראב״ד ז״ל עירבובי דברים יש כאן שהפסקת הקידוש אף ע״פ שלא אמרו בואו ונקדש כיון שקדש היום חייב להפסיק מה שאין כן בהבדלה שאע״פ שחשיכה אינו מפסיק מ״מ אם אמר בואו ונבדיל הא סליק נפשיה משתיה ואסור למישתי בלא ברכה:
ג׳ בנ״א כו׳ עדשכבר זימנו עליהם.כתב הראב״ד ז״ל לא זימן ממש אלא אפילו זימנו עליו בני חבורה על כרחו פרח זימון מינייהו ואפילו אכלו שלשתן אחר מכאן לפי שאלו השלשה לא נועדו יחד תחלה עכ״ל:
ובן מברך לאביו כו׳ עד אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו.כתב הראב״ד ז״ל אין הדברים כתקנן ואין מסכימין להלכה דקי״ל אכילה כזית וכביצה דאורייתא היא שהרי מוציאין אחרים שאכלו כדי שבען ולא נאמרו דברים הללו אלא לרב עוירא דאמר כזית דגן מדקדוק שדקדקו ישראל על עצמן עד כזית וכביצה הוא וברייתא דקתני בן מברך לאביו וכן אשה ועבד במקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרים ואיתא בירושלמי עכ״ל:
ומים אחרונים אין מברכין עליהן כו׳ עד ביותר.כתב הראב״ד ז״ל אני שמעתי בשימושי הגאונים הקדמונים שכתבו על המים האחרונים ברכה על רחיצת ידים וחיי ראשי דברים נכונים הם שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכן אמרו ידים שהן מזוהמות פסולות לברכה ובאמת ובברור אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן ואם אכל דברים יבשים אין טעון ברכה שאינן אלא משום רפואה וכן חברתי בחיבורי ועיקר עכ״ל:
הכל כשרים ליתן לידים כו׳ עד והקוף נוטל לידים.כתב הראב״ד ז״ל והלא אמרינן בגמרא דחולין דבעינן דניתו מכח גברא והוא עצמו כתב כן למטה אע״פ שהוא שנוי כן במסכת ידים לתנא קמא בעלי הגמרא לא הסכימו כן ואולי ידעו כי תנא קמא דר׳ יוסי דפליג עליה יחידאה הוא ולאו הלכתא היא ומהיכא תיתי שהקוף יהיה עליו תורת אדם וחרש ושוטה וקטן יש להם מעשה אבל הקוף ולא כלום עכ״ל:
