וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר.א״א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכל התפוש בידינו שהרי שנינו בנזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו ולעולם אין כח לא לאב ולא לבעל לכוף אלא מדעתן ודרך הפרה שהוא בטול הנדר וכשאמרו שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת ואפילו בשבת צריך שיבטל בלבו דרך הפרה. ובכל זמן אם רצתה אוכלת ואם לאו אינה אוכלת אבל לעבדו אינו אומר לו דרך הפרה לפי שאינו מופר אלא כל זמן שהוא שלו ואף שיאמר טול ואכול אינו צריך שאינו יכול לנדור להרע לרבו ואינו צריך לכוף אלא לנזירות:
וכבר בארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהן אסור בכולן.א״א אומר אני שאם בא לפני חכם ואמר לו כך דרך שאלה שהחכם מתיר לו שאין פתח לנדרו גדול מזה אבל כשאמרו אסור לא אמרו אלא כשהוא סבור להתיר לעצמו מזה הדרך וכן עיקר:
האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני הרי חבירו נזיר מיד.א״א תמה אני מאין הוציא זה כי מלשון הגמ׳ או כשיהיה לו בן למתפיס או כשיהיה לו בן לנודר הראשון אבל נזירות מיד ליכא למתפיס. תו אמרינן בגמרא את״ל אגופיה משמע כלומר גם אני כשיהיה לו בן אהיה נזיר קאמר אבל לא על הבן הנודר הראשון אמר לחבירו הריני נזיר כשיהיה לך בן ואמר לו חבירו ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר גם אני כשיהיה לי בן אהיה נזיר או דילמא על הבן של אותו חבר קאמר שיהא גם הוא נזיר דאמר רחימנא ליך כותך. ואת״ל כל באפי דההוא חבירו כסיפא ליה מילתא ואההוא חבר קאמר לומר דרחים ליה כוותיה. ועל הבן של אותו חבר יהיה נזיר. אלא אם אמר שלא בפני חבירו הריני נזיר שיהיה לפלוני בן ואמר זה ואני מי אמרינן הואיל ושלא בפניו אנפשיה קאמר כלומר כשיהיה לי בן או דילמא שלא בפניו נמי רחימנא ליה כותך קאמר ועל בנו של אותו פלוני קאמר וסליקו ליה כולהו בתיקו. וכיון דלא פליט מחד נזירות לית ליה תקנתא עד דמני שתי נזירות חד לבן חבירו וחד לבן עצמו כן השכל מורה:
קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר ה״ז נזיר ומביא קרבנותיו.א״א דבר זה אינו מחוור למ״ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ״ד דאורייתא דרב כהנא ורבי יוחנן ורשב״ל פליגי ורבי יוחנן ורשב״ל סבירא להו דאורייתא פרק יוצא דופן:
נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יצא לחירות וכו׳.א״א כל זו הפסקא אינה כלום וטעות הוא שטעה בלשון המשנה וכך הוא לשון המשנה העיקרי הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו. עבר מנגד פניו ר״מ אומר לא ישתה ר׳ יוסי אומר ישתה. והפר לעבדו לאו דוקא לשון הפרה אלא אפי׳ כפאו ואמר לו שתה אם לא שתה ויצא לחירות משלים. וי״ל דוקא כשהפר ולא כפה מפני שאין הפרה לגבי עבד כלום אבל אם כפאו אע״פ שלא שתה כשיצא לחירות אינו משלים שכבר בטלו. ולא נהירא אלא אפי׳ בשכפאו משלים לפי שהוא כמי שאמר הריני נזיר לכשאצא לחירות שחלה עליו נזירות כשיצא:
עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מנגד רבו הרי זה אסור לשתות יין.א״א דלא כהלכתא שהרי ר״מ אומר לא ישתה ורבי יוסי אומר ישתה:
אבל אם נדר ולא גלח ויצא לחירות לא יצא.א״א אין לזה שרש אלא בשכפאו רבו עד שלא גלח, לומר שמביא קרבנותיו ומגלח. ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי אפילו בשכפאו רבו. ונראה לי בשכפאו כשנטמא אבל בשכפאו עד שלא נטמא הרי רבו כופהו שיטמא ולמה סותר והכי איתא בירושלמי:
לפיכך מי שנדר בזה״ז בח״ל כופין אותו לעלות לא״י.א״א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכי יש שם טהרה והלא כלנו טמאין טומאת מת ואין כאן הפרש בין א״י לח״ל ואסור להזיר בכל מקום:
