ישראל שמכר פירותיו לעכו״ם וכו׳.א״א לא ידעתי זה הגמר מהו אם רוצה לומר גמר הבישול וגמר המירוח ומשום מירוח קאמר אכתי אמאי פטור לגמרי והא אמרינן לעיל דאין קנין לעכו״ם בארץ להפקיע מיד מעשר ויהא חייב מדבריהם ולא מיתוקמא מילתיה אלא בסוריא:
פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ וכו׳.א״א ולי נראה שלא נחלקו ר״א ור׳ עקיבא בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה דר״א אזיל בתר גמר פרי ורבי עקיבא אזיל בתר [מקום] קביעות למעשר דהיינו מירוח אבל מדרבנן מיהא אע״פ שיצאו ח״ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי [מפירות] שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלם ומי שאינו מודה בזה טועה:
התרומה בזמן הזה וכו׳ עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית.א״א לא כיון להלכה יפה דהא קי״ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי׳ והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא:
התלתן אע״פ שאינו אוכל אדם וכו׳ עד הרי הן חייבין בתרומה ומעשרות.א״א הרי הוא סותר דבריו ממה שאמר למעלה בתמרות של תלתן דומה למעלה שר׳ עקיבא חולק על ר״ג וכאן הוא פוסק כר״ג לומר שלא חלק ר״ע על ר״א [אלא] בצלף עיין במשנה:
הפקיר קמה וזכה בה וכו׳.א״א לא שיהא חייב אלא שאם הפריש הוי תרומה כדאמרינן במפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו שהוא פטור מן המעשר ומפרש בירושלמי מה בין קמה לשבלין קמה עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה אינה תרומה וכשהפקירם לא הפקיע מהם כלום שבלים אי עבר והפריש מהם הרי זו תרומה הילכך כשהפקירם הפקיע אותם מן התרומה ונפטרו ודוקא כשלא עשה מהם גורן אבל עשה מהם גורן חייבין ואפילו בעיר:
ואלו ניטלין אחד מששים תרומת גידולי תרומה ועירובי תרומה.א״א אמת הוא כי כן מצא בתוספתא ואל תתמה מה ענין שיעור לעירובי תרומה אלא יעלה במה שנפל שם בין לאיסור בין להיתר שלא אמרו אלא בתרומה שנתערבה בטבל שצריך לתקן הטבל ואינו מפריש אלא אחד מששים מדלא מפליג בעירוב תרומה אלמא אין הפרש בין שנפלה למאה או לפחות ממאה אע״פ שהוא עולה מתוכה והשאר חולין אפ״ה אינו מפריש אלא אחד מששים:
אין תורמין תרומה זו וכו׳ עד כמו אחד מחמשים.א״א לא מן השם הוא זה אלא כיון שלא נתנה בו תורה שיעור מוטב שיתרום באומד ולא במדה שכיון שיתן דעתו להקפיד ולתרום במדה שמא יוסיף או ימעט במדות ונמצא מקלקל את התרומה או את הפירות:
תרומת מעשר וכו׳.א״א לא מצאתי בירושלמי אלא במשקה שיעורו באחד משמונה בשמינית שהוא מדת הלח אבל באוכל בכביצה ובדמאי אבל בודאי אפילו כל שהוא חייב להחזיר ובדמאי עצמו דוקא בטמא אבל בטהור אפילו כל שהוא חייב להחזיר ולשון הירושלמי ר״י בר׳ חנינא אומר פחות מכאן נותנה בנרו ש״מ שהמשנה בלח ר׳ ינאי בשם ר״י באוכל כדי ביצה קלה תוספתא וכן אתה אומר בתרומת מעשר של שאר כל פירות שאם יש בה השיעור הזה נותנה לכהן ואם לאו משליכה באור ושורפה והטעם מפני שתרומת שאר הפירות דרבנן חוץ מדגן תירוש ויצהר והרי הן כדמאי:
ותלמידי חכמים.א״א לא כתב זה אלא מפני שהוקשה עליו שראה בגיטין על תרומות וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולפיכך כתב שהת״ח אינן תורמין אלא מן המוקף ולפ״ד לא היה קורא אותו חשוד אם לא היה שם צד איסור אבל אומר אני שהלוי אינו תורם אלא מן המוקף ועליו הוא אומר והרמותם ממנו תרומה מן המחובר והטעם שמא ישכח ויעשה את התרום תרומת מעשר על מקום אחר אבל ישראל התורם תרומת מעשר תורם שלא מן המוקף שאין לחוש לכך והטעם לתרומה גדולה שאינה ניטלת אלא מן המוקף מפני שניטלת באומד ולא יוכל לכוין כשיעור אלא מן המוקף ועוד שמא ישכח:
הרוצה להפריש תרומה גדולה ותר״מ כאחד מפריש א׳ מל״ג.[א״א] פי׳ שהם ג׳ סאין. ואומר אחד מק׳ שיש כאן פירוש בין הכל והוא סאה. הרי הוא בצד זה שהפרשתי פירוש באותן שלש סאין. והרי הוא חולין פירוש עד שיפריש התרומה. והנשאר שהפרשתי פי׳ הם השנים. הוא תרומה על הכל. והמעשר הראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בצד זה שהפרשתי פירוש הוא הכרי הגדול. וזה הנשאר יתר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תר״מ על הכל:
