Daily Rambam: 16 Shevat, 5767

א. אֵי זֶהוּ טָמֵא שֶׁנִּדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל אֶת הַפֶּסַח בְּלֵילֵי ט״ו בְּנִיסָן מִפְּנֵי טֻמְאָתוֹ כְּגוֹן זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי זֶה טוֹבֵל וְשׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁיִּטְבּל. וְלָעֶרֶב כְּשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל אֶת הַפֶּסַח:

ב. טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְהֻזָּה עָלָיו וַהֲרֵי הוּא רָאוּי לֶאֱכֹל קָדָשִׁים לָעֶרֶב. אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶלָּא נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט ו) ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא״ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן הָיָה וְעַל זֶה שָׁאֲלוּ אִם יִשָּׁחֵט עֲלֵיהֶן וְהֵם יֹאכְלוּ לָעֶרֶב וּפֵרֵשׁ לָהֶן שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁיִּטְבּל וְיַזֶּה עָלָיו וּכְשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל פִּסְחוֹ:

טמא מת שחל שביעי עד אלא נדחה לפסח שני.

א״א אין דרך הלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס״ל שוחטין וזורקין על טבול יום וא״כ זה טבול יום ורחמנא דחייה אלא האי קרא בשלא טבל ולא הזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזייה סברו שיעלה להן ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה ונדחו והכתוב מעיד כן שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזייה מאי טומאה הויא בהו:

שהנזיר מגלח עליהם.

א״א לא מצאתי לזה שורש אף אם סברת עצמו הוא כיון שאילו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הזה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו:

ג. זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת וְסָפַר שִׁבְעָה יָמִים וְטָבַל בַּשְּׁבִיעִי שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב. וְאִם רָאָה זוֹב אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם טוֹבֶלֶת בְּיוֹם הַשִּׁמּוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. וְשׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ וְהִיא אוֹכֶלֶת לָעֶרֶב. וְאִם רָאֲתָה דָּם אַחַר שֶׁנִּזְרַק דַּם הַפֶּסַח פְּטוּרָה מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הַנִּדָּה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהּ. שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ טוֹבֶלֶת עַד לֵיל שְׁמִינִי וְאֵינָהּ רְאוּיָה לֶאֱכֹל קָדָשִׁים עַד לֵיל תְּשִׁיעִי:

ד. מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים שֶׁחָל יוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן וּמַקְרִיבִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח בֵּין אַחַר שְׁחִיטָתוֹ. וְאוֹכְלִין פִּסְחֵיהֶן לָעֶרֶב. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּמְסְרוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּיַד בֵּית דִּין שֶׁמָּא יִפְשְׁעוּ וְלֹא יַקְרִיבוּ אוֹתָם:

ה. מְצֹרָע שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וְרָאָה קֶרִי בּוֹ בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה טוֹבֵל וְנִכְנָס לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁטְּבוּל יוֹם אָסוּר לְהִכָּנֵס לְעֶזְרַת נָשִׁים. הוֹאִיל וְאִסּוּרוֹ לְהִכָּנֵס שָׁם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ. וְיוֹם זֶה הוּא יוֹם הַקְרָבַת הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. יָבוֹא עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת וְיִדְחֶה אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם:

ו. טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אֵין מַזִּין עָלָיו אֶלָּא לְמָחָר. וַאֲפִלּוּ חָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בְּנִיסָן וְהוּא שַׁבָּת יִדָּחֶה לְיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. וּמַזִּין עָלָיו וְאֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֶלָּא יִדָּחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. וַהֲלֹא אִסּוּר הַזָּיָה בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת וְהַפֶּסַח בְּכָרֵת וְהֵיאַךְ יַעֲמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת. מִפְּנֵי שֶׁבְּיוֹם שֶׁהוּא אָסוּר בְּהַזָּיָה מִשּׁוּם שְׁבוּת אֵינוֹ זְמַן הַקָּרְבָּן שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר גּוֹרֵם לֶעָתִיד לָבוֹא לַעֲמֹד בִּמְקוֹם כָּרֵת:

ידחה ליום ארבעה עשר ומזין עליו.

א״א כל זה שיבוש שאם בא שביעי שלו בשבת הכל הפסיד שאין מזין לעולם אלא שלישי ושביעי שיהא השביעי חמישי לשלישי אלא שאין קפידא שיהיה שלישי ושביעי לפרישתו מן המת. ומה שאמר שאין שוחטין עליו אפילו לאחר טבילה והזייה כבר כתבנו מה שנראה לנו:

והלא איסור הזייה וכו׳ עד אינו זמן הקרבן.

א״א זה המפרש שפירש טעם להזאה וערל למה העמידו דבריהם במקום כרת לא עמד טעמו בו כי יום ארבעה עשר הוא זמן שחיטת הפסח וזריקתו והם לעונש הכרת עצמו והערל אם יטבול ביומו מה בכך ולמה נמנע אותו מלאכול ועוד דב״ה אמרי אפילו ערל שמל ששה ימים קודם הפסח קאמרינן שלא יטבול ומצריכין אותו הזייה ג׳ וז׳ והרי נרפא מן המכה אם לא הזה ושנה וטבל והזה לא יאכל. ועוד לדבריו מצורע למה לא העמידו דבריהם והרי הוא בהזייה אבל הטעם לכולן שהשבות שיכול לבא לידי איסור כרת בו העמידו דבריהם במקום כרת דהאי כרת והאי כרת והיינו ערל עכו״ם כמו שאמרו גזירה שמא יטמא במת לשנה הבאה וכו׳ והזאה נמי שמא יטלנה בידו וכו׳ וכן איזמל אבל אונן ובית הפרס שנידש ומצורע לבהונות אין כאן גזירה לפיכך לא העמידו:

ז. יִשְׂרָאֵל עָרֵל שֶׁמָּל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח שׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁמָּל. אֲבָל גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וּמָל וְטָבַל אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לָעֶרֶב וַהֲרֵי הוּא כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר שֶׁצָּרִיךְ שִׁבְעָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ יִטְהַר. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמֵא גֵּר זֶה לְמֵת לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וְיִטְבּל וְיֹאכַל לָעֶרֶב וְיֹאמַר אֶשְׁתָּקַד כָּךְ עָשׂוּ לִי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁמַּלְתִּי טָבַלְתִּי וְאָכַלְתִּי לָעֶרֶב. וַהֲלֹא גְּזֵרָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם וּפֶסַח בְּכָרֵת וְהֵיאַךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת בְּיוֹם הַקָּרְבָּן שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַגֵּר מִתְחַיֵּב בְּמִצְוֹת עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּל. וְאֵינוֹ טוֹבֵל עַד שֶׁיֵּרָפֵא מִן הַמִּילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַגֵּרוּת. לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בְּמָקוֹם זֶה. שֶׁהֲרֵי זֶה הַמָּל יֵשׁ לוֹ שֶׁלֹּא לִטְבּל עַד שֶׁיַּבְרִיא וְלֹא יָבוֹא לִידֵי חִיּוּב כְּלָל:

ביום הקרבן שהוא יום י״ד.

א״א כאן סותר מ״ש למעלה שהוא עושה בכאן יום י״ד זמן הקרבן ולפי דבריו היה לו לומר כאן ליל ט״ו שהוא זמן אכילתו:

ח. מִי שֶׁבָּא בְּבֵית הַפְּרָס הֲרֵי זֶה מְנַפֵּחַ וְהוֹלֵךְ וְאִם לֹא מָצָא עֶצֶם וְלֹא נִטְמָא שׁוֹחֵט וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ בְּבֵית הַפְּרָס. שֶׁטֻּמְאַת בֵּית הַפְּרָס מִדִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת טְמֵא מֵת וְלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּדּוֹשׁ טָהוֹר לָעוֹשֶׂה פֶּסַח:

ט. הָאוֹנֵן רָאוּי לֶאֱכֹל הַפֶּסַח לָעֶרֶב. מִפְּנֵי שֶׁאֲנִינוּת לַיְלָה מִדִּבְרֵיהֶם לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת בְּדָבָר זֶה אֶלָּא שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְטוֹבֵל וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל כְּדֵי שֶׁיִּפְרשׁ מֵאֲנִינוּתוֹ וְלֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֵּת לוֹ הַמֵּת אַחַר חֲצוֹת שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן פֶּסַח. אֲבָל אִם מֵת לוֹ הַמֵּת קֹדֶם חֲצוֹת אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶלָּא יִדָּחֶה לַשֵּׁנִי. וְאִם שָׁחֲטוּ עָלָיו וְזָרְקוּ הַדָּם טוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב. מֵת לוֹ מֵת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי הוּא בְּיוֹם קְבוּרָה אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶם וְאֵינוֹ תּוֹפֵס לֵילוֹ מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב אַף בִּשְׁאָר הַקֳדָשִׁים. וְיוֹם שְׁמוּעָה וְיוֹם לִקּוּט עֲצָמוֹת הֲרֵי הוּא כְּיוֹם קְבוּרָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁלִּקֵּט עַצְמוֹת מֵתוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לָעֶרֶב:

י. מִי שֶׁחוֹפֵר בְּגַל לְבַקֵּשׁ עַל הַמֵּת אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁמָּא יִמָּצֵא שָׁם הַמֵּת בַּגַּל וַהֲרֵי הוּא טָמֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. שָׁחֲטוּ עָלָיו וְלֹא נִמְצָא שָׁם מֵת הֲרֵי זֶה אוֹכֵל לָעֶרֶב. נִמְצָא שָׁם מֵת אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם. אִם נוֹדַע לוֹ בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת הַדָּם כְּגוֹן שֶׁהָיָה גַּל עָגל הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי. וְאִם סָפֵק הַדָּבָר וְשֶׁמָּא לֹא הָיָה עוֹמֵד עַל הַטֻּמְאָה בְּעֵת זְרִיקָה וְלֹא נִטְמָא אֶלָּא אַחַר זְרִיקָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפֶּסַח שֵׁנִי:

יא. מִי שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ וּמָצָא מֵת מֻשְׁכָּב לְרָחְבָּהּ שֶׁל דֶּרֶךְ. אִם הָיָה הַמֵּת טֻמְאַת הַתְּהוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא לִתְרוּמָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְפֶסַח וְשׁוֹחֵט וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנָּגַע. הוֹאִיל וְהִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם טָהוֹר לְפֶסַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמֵּת שָׁלֵם וְהוּא מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ עַד שֶׁיֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּטְמָא בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע אֲבָל אִם הָיָה רוֹכֵב אוֹ טָעוּן מַשָּׂא הֲרֵי זֶה טָמֵא אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְשֶׁלֹּא יָסִיט וְשֶׁלֹּא יַאֲהִיל. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם בְּהִלְכוֹת נְזִירוּת:

יב. מִי שֶׁעָשָׂה פֶּסַח בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא טָהוֹר וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאָה יְדוּעָה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי:

יג. מִי שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהֻזָּה עָלָיו שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וּבַשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ נִטְמָא בְּקֶבֶר הַתְּהוֹם וְלֹא יָדַע וְעָשָׂה פֶּסַח בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא טָהוֹר וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי. שֶׁכֵּיוָן שֶׁטָּבַל בַּשְּׁבִיעִי פָּסְקָה טֻמְאָה הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל אִם נִטְמָא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם בַּשִּׁשִּׁי לְטֻמְאָתוֹ וְלֹא יָדַע עַד שֶׁעָשָׂה הַפֶּסַח. הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי שֶׁחֶזְקַת הַטָּמֵא טָמֵא עַד שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וַדַּאי שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:

אבל אם נטמא בטומאת התהום.

א״א לא נראה מן הגמרא דנזיר אלא אפילו בשביעי עד שלא טבל והזה סותר אבל משטבל והזה שמשא ממילא ערבא ונזיר עד שלא גילח נמי סותר הואיל ומחוסר מעשה: