מפני שהמחיה חולקת.א״א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וא״כ למה אמרו בראשי אברים שאינן מטמאין בבהרת ולמה תפסו שאינן מטמאים במחיה ומה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס ואם יש מקום לגריס גם יש מקום למחיה אלא לא תפסו מחיה אלא מפני שהיא חלק למעלה ואילו היה מקום שיער היו אומרים ג״כ שיער ואילו היה ראוי לפסיון היה ג״כ מזכיר פסיון אלא שרוב ראשי איברים הללו אפילו לגריס אינם ראויין כל שכן לפסיון ועוד י״ל לפיכך תפס מחיה לפי שראשי איברים הללו מעכבין בפריחה כדאיתא במתני׳ אשמעינן הכא אע״ג דלבסוף מטמאו משום מחיה מתחלה מיהא לא מטמאו לפי שאינם מקום בהרת כגריס וזה עיקר:
והלכה הבהרת בסוף וכו׳.א״א זה המחבר פעם מפרש ופעם סותם מה שצריך לפרש כי זו הפסקא לא תמצא אלא שחזרה למקומה קודם שפטרו שאם חזרה אחר שפטרו הרי אמרו תראה בתחלה:
הרי זה יסגיר או יפטור.א״א המשנה אמרה בזה רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין ובפיסקא שלמטה מזו רבי עקיבא אומר תראה בתחלה וחכמים מטהרין ולפיכך א״א להעמיד אותה פיסקא שכנסה ופשתה או פשתה וכנסה בתוך ימי הסגר כמ״ש דאם כן רבי עקיבא למה היה מטמא כלומר מחליט ואולי לא כתב זאת כנגד אותה הפיסקא אלא שמועה בפני עצמה עשה והפיסקא שכתב למטה בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה לכמות שהיתה וכו׳ היא כנגד אותה הפיסקא שכתבתי כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר״ע מטמא וחכמים מטהרין:
בהרת שכנסה.א״א זו היא הפיסקא במשנת נגעים שר״ע מטמא וחכמים מטהרין ואינה מתיישבת אלא בבהרת כגריס שאם היתה יותר מכגריס וכנסה אחר ההפטר ואחר כך חזרה למקומה לא היו חכמים מטהרין וזו היא השאלה ששאלו את ר״א בהרת כסלע עלתה לתוך ידו ומקומה צרבת השחין וכו׳ הא למדת שאינו ראוי לכלום אם נולד לו אחד מהם יסגיר או יחליט באותו סימן הראוי לו וגם זה ראוי למחיה ואע״פ שאינו ראוי לפסיון:
