Daily Rambam: 11 Nisan, 5772

א. כָּל הָאוֹכֵל הַפַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא פַּת חֻלִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶן טֻמְאָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּטּל שְׁתֵּי יָדָיו. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה:

ב. כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם. שֶׁזּוֹ מִצְוַת חֲכָמִים שֶּׁנִּצְטַוֵּינוּ מִן הַתּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) ״עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ״. ומַיִם אַחֲרוֹנִים אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן שֶׁאֵינָם אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וּלְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהֶן בְּיוֹתֵר:

ומים אחרונים אין מברכין עליהן כו׳ עד ביותר.

כתב הראב״ד ז״ל אני שמעתי בשימושי הגאונים הקדמונים שכתבו על המים האחרונים ברכה על רחיצת ידים וחיי ראשי דברים נכונים הם שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכן אמרו ידים שהן מזוהמות פסולות לברכה ובאמת ובברור אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן ואם אכל דברים יבשים אין טעון ברכה שאינן אלא משום רפואה וכן חברתי בחיבורי ועיקר עכ״ל:

ג. נְטִילַת יָדַיִם בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל רְשׁוּת. רָצָה נוֹטֵל רָצָה אֵינוֹ נוֹטֵל. וּפֵרוֹת שֶׁל חֻלִּין אֵינָן צְרִיכִין נְטִילַת יָדַיִם בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵרוֹת הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. כָּל פַּת שֶׁהַמֶּלַח בּוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ מֶלַח סְדוֹמִית אוֹ מֶלַח שֶׁטִּבְעוֹ כְּמֶלַח סְדוֹמִית וְיַעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו וִיסַמֵּא. מִפְּנֵי זֶה חַיָּבִין לִטּל יָדַיִם בְּסוֹף כָּל סְעֻדָּה מִפְּנֵי הַמֶּלַח. וּבְמַחֲנֶה פְּטוּרִים מִנְּטִילַת יָדַיִם בַּתְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְרוּדִים בְּמִלְחָמָה. וְחַיָּבִין בָּאַחֲרוֹנָה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה:

כל פת עד מפני הסכנה.

כתב הראב״ד ז״ל עשה זה כנגד מה שאמר בגמרא כייל מיכל מאי ואמר ליה לא כ״ש וחיי ראשי קלקל עלינו את הלשון עכ״ל:

ד. עַד הֵיכָן הִיא נְטִילַת יָדַיִם. עַד הַפֶּרֶק. וְכַמָּה שִׁעוּר הַמַּיִם. רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וְכָל שֶׁחוֹצְצִים בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת מִקְוֶה עוֹלֶה לְשִׁעוּר רְבִיעִית:

ה. כָּל הַצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהִטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי מִקְוֶה אֵינוֹ צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִטְבִּילָן בְּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה אוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין שֶׁבַּקַּרְקַע לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִין מְטַהֲרִין אֶת הַיָּדַיִם אֶלָּא בִּנְטִילָה:

כל הצריך נטילת ידים כו׳.

כתב הראב״ד ז״ל זה אינו מחוור שהרי בעלי קריין טובלין בהן אע״פ שהן שאובין אם יש בהן ארבעים סאה בקרקע עכ״ל:

ו. כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. בַּמַּיִם עַצְמָן שֶׁלֹּא יִהְיוּ פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. וּבַשִּׁעוּר שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וּבַכְּלִי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן בִּכְלִי. וּבְנוֹטֵל שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם בָּאִין מִכֹּחַ נוֹתֵן:

ז. אַרְבָּעָה דְּבָרִים פּוֹסְלִין אֶת הַמַּיִם. שִׁנּוּי מַרְאֶה. וְגִלּוּי. וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בָּהֶן. וְהֶפְסֵד שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה מִלִּשְׁתּוֹת מֵהֶן. כֵּיצַד. מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאִיתָן בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם נִתְגַּלּוּ גִּלּוּי הָאוֹסֵר אוֹתָן מִשְּׁתִיָּה נִפְסְלוּ לִנְטִילַת יָדַיִם:

ח. כָּל מַיִם שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶן מְלָאכָה נַעֲשׂוּ שׁוֹפְכִין וּפְסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. כֵּיצַד. מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁהֵדִיחַ בָּהֶן כֵּלִים אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶם פִּתּוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. הֵדִיחַ בָּהֶן כֵּלִים מוּדָחִין אוֹ חֲדָשִׁים לֹא פְּסָלָן. מַיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מְטַבֵּל בָּהֶן אֶת הַכְּעָכִים פְּסוּלִין. וְשֶׁהוּא חוֹפֵן מֵהֶן בִּשְׁעַת לִישָׁה כְּשֵׁרִים. שֶׁהַמַּיִם שֶׁבְּחָפְנָיו הֵן שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. אֲבָל הַמַּיִם שֶׁחֹפֶן מֵהֶם הֲרֵי הֵן בְּכַשְׁרוּתָן:

ט. וְכָל מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת כֶּלֶב. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מָרִים אוֹ מְלוּחִים אוֹ עֲכוּרִין אוֹ רֵיחַ רַע עַד שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה מֵהֶן הַכֶּלֶב. בְּכֵלִים פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם וּבְקַרְקָעוֹת כְּשֵׁרִים לְהַטְבִּיל. חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּמְקוֹמָן מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם. אֲבָל אִם נָטַל מֵהֶן בִּכְלִי אוֹ שֶׁהִפְלִיג מֵהֶן אַמָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן לֹא רִאשׁוֹנִים וְלֹא אַחֲרוֹנִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיַּת בְּהֵמָה:

י. יֵשׁ לַנּוֹטֵל לִתֵּן עַל יָדָיו מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתֵּן כַּשִּׁעוּר. וְאִם נָתַן הָרְבִיעִית כֻּלָּהּ בִּשְׁטִיפָה אַחַת כָּשֵׁר. נוֹטְלִין אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה זֶה בְּצַד זֶה אוֹ יָד זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בִּשְׁטִיפָה אַחַת. וּבִלְבַד שֶׁיַּרְפּוּ יְדֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בֵּינֵיהֶן הַמַּיִם. וְיִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁטִיפָה כְּדֵי רְבִיעִית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:

יא. אֵין נוֹטְלִין מַיִם לַיָּדַיִם לֹא בְּדָפְנוֹת הַכֵּלִים וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ וְלֹא בַּחֲרָסִים וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית. וְאִם תִּקֵּן הַמְּגוּפָה לִנְטִילָה נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם. וְכֵן הַחֵמֶת שֶׁתִּקְּנָהּ נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם. אֲבָל שַׂק וְקֻפָּה שֶׁנִּתְקְנוּ אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן לַיָּדַיִם. וְלֹא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו שֶׁאֵין חָפְנָיו כְּלִי. וְכֵלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ שְׁבִירָה הַמְטַהֶרֶת אוֹתָן מִידֵי טֻמְאָה אֵין נוֹתְנִין בָּהֶם לַיָּדַיִם מִפְּנֵי שֶׁהֵן שִׁבְרֵי כֵּלִים:

יב. בְּכָל הַכֵּלִים נוֹטְלִים לַיָּדַיִם וַאֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֵמִים. כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ אֵין בּוֹ רְבִיעִית אֵין נוֹתְנִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם:

יג. הַכּל כְּשֵׁרִין לִתֵּן לַיָּדַיִם אֲפִלּוּ חֶרֶשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אִם אֵין שָׁם אַחֵר מַנִּיחַ הַכְּלִי בֵּין בִּרְכָּיו וְצַק עַל יָדָיו. אוֹ יַטֶּה הֶחָבִית עַל יָדָיו וְיִטּל. אוֹ נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְצַק בְּזוֹ עַל זוֹ וְחוֹזֵר וְצַק בָּרִאשׁוֹנָה עַל הַשְּׁנִיָּה. וְהַקּוֹף נוֹטֵל לַיָּדַיִם:

הכל כשרים ליתן לידים כו׳ עד והקוף נוטל לידים.

כתב הראב״ד ז״ל והלא אמרינן בגמרא דחולין דבעינן דניתו מכח גברא והוא עצמו כתב כן למטה אע״פ שהוא שנוי כן במסכת ידים לתנא קמא בעלי הגמרא לא הסכימו כן ואולי ידעו כי תנא קמא דר׳ יוסי דפליג עליה יחידאה הוא ולאו הלכתא היא ומהיכא תיתי שהקוף יהיה עליו תורת אדם וחרש ושוטה וקטן יש להם מעשה אבל הקוף ולא כלום עכ״ל:

יד. הַשֹּׁקֶת שֶׁדּוֹלֶה אָדָם בְּיָדוֹ אוֹ בְּגַלְגַּל וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בָּאַמָּה וְהוֹלְכִין וּמַשְׁקִין הַיְרָקוֹת אוֹ הַבְּהֵמָה וְהִנִּיחַ יָדָיו בַּשֹּׁקֶת וְעָבְרוּ הַמַּיִם וְשָׁטְפוּ עַל יָדָיו לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן נוֹתֵן עַל יָדָיו. וְאִם הָיוּ יָדָיו קְרוֹבוֹת לִשְׁפִיכַת הַדְּלִי עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמַּיִם שָׁטְפוּ עַל יָדָיו מִכֹּחַ נְתִינַת הָאָדָם עָלְתָה לוֹ נְטִילָה:

טו. מַיִם שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נַעֲשָׂה מֵהֶן מְלָאכָה אוֹ לֹא נַעֲשָׂה. אִם יֵשׁ בָּהֶן כַּשִּׁעוּר אוֹ שֶׁאֵין בָּהֶן. אִם הֵן טְהוֹרִין אוֹ טְמֵאִין. סָפֵק נָטַל יָדָיו סָפֵק לֹא נָטַל יָדָיו. סְפֵקוֹ טָהוֹר שֶׁכָּל סָפֵק שֶׁבְּטָהֳרַת יָדַיִם טָהוֹר:

מים שנסתפק לו כו׳ עד שכל ספק שבטהרת ידים טהור.

כתב הראב״ד ז״ל ועם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אמרינן לו קום רחוץ והוציא עצמך מן הספק עכ״ל:

טז. מַיִם הָרִאשׁוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. וְאַחֲרוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחַ הַמֶּלַח מֵעַל יָדָיו. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטָּלִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי כְּלִי. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטָּלִין בֵּין בְּחַמֵּי הָאוּר בֵּין בְּצוֹנֵן. וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין בְּחַמִּין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ חַמִּים שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶן. אֲבָל הָיוּ פּוֹשְׁרִין נוֹטְלִין מֵהֶן בָּאַחֲרוֹנָה:

מים הראשונים צריך שיגביה ידיו כו׳ עד כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו.

כתב הראב״ד ז״ל והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ״ל:

יז. נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כָּל הַיּוֹם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל אֶת יָדָיו לְכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. אֲבָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן צָרִיךְ לִטּל יָדָיו בְּכָל עֵת שֶׁצָּרִיךְ נְטִילָה:

יח. לָט אָדָם אֶת יָדָיו בְּמַפָּה וְאוֹכֵל בָּהֶן פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. וְהָאוֹכֵל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאַחֵר נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּאֲכָל. וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל בְּמַגְרֵפָה שֶׁצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם:

לט אדם את ידיו וכו׳.

כתב הראב״ד ז״ל והלא אמרו לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד עכ״ל:

יט. אָסוּר לְהַאֲכִיל מִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו. וְאָסוּר לְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְצִוּוּיִים הַרְבֵּה צִוּוּ חֲכָמִים וְהִזְהִירוּ עַל הַדָּבָר. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַיִם אֶלָּא כְּדֵי שְׁתִיָּה נוֹטֵל יָדָיו בְּמִקְצָתָן וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִקְצָתָן: