בן י״ג שנה ויום אחד.כתב הראב״ד ז״ל נ״ל שזה היה שטף רוח ולא עיין בדבריו וטעה במה שסידר בבת כי הבת יש לה סימני בגרות והם סימן עליון אבל הבן אין לו סימן העליון וסימנין האמורים סימני סירוס הם ולא סימני בגרות ועד שיהא בן עשרים קטן הוא אע״פ שיש בו כל סימני סריס עכ״ל:
כל העושה שליח וכו׳.כתב הראב״ד אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל. אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ״ל:
כל המקדש אשה וכו׳.כתב הראב״ד אין אנו נוהגין כן אלא מקדש ואח״כ מברך והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הרי הברכה לבטלה. וזה הטעם לברכת האב שמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו עכ״ל:
אבל גדול שקידש את הקטנה וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל זה השיעור לא מצאתי אותו מפורש ואם יאמר מפני שאמרו קטן בן שש יוצא בעירוב אמו והוא נקרא קטני קטנים במסכת כתובות וא״כ אפילו בן שש. וגם מה שאמר מבת עשר ולמעלה אף על פי שהיא סכלה ביותר (מקודשת למיאון. בת עשר) למד מפעוטות במסכת גיטין (ומה שאמר ואפילו היתה סכלה ביותר) והלא אמרו קטנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן ואם יודעת לשמור קידושיה אע״פ שאינה יודעת להבחין ולהכיר בעסקי נישואין וקידושין צריכה מיאון. ואי קשיא לך אם כן שיעור הפעוטות למה נאמר אימא לך כדי להתקדש ע״י עצמה אבל אם קדשה אמה או אחיה לדעתה אפילו פחותה מפעוטות אלא שתדע לשמור קידושיה והכי איתא התם עכ״ל:
המקדש אשה שחציה שפחה וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל דבר זה יש לו ב׳ פנים לא נודע מדבריו אם קטנה שגדלה גומרין קידושיה מן התורה אם לא אבל ממה שכתב למעלה נודע שהוא סבור שגומרין מן התורה ואמר שגם זו כמו כן קידושין גמורין מן התורה ואם הם קידושין גמורין מן התורה כי בא אחד וקידש אחר שנשתחררה למה אסרה על הראשון אלא אפילו לא בא אחר וקדשה קידושי הראשון אינם קידושין גמורין וצריך לחזור ולקדש כדי שתהיה לו לאשה גמורה עכ״ל:
