ואיסור החמץ וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אין זקוק לבער והשאור אף על פי שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא א״כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט. ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שהוא ראוי לשחקה וכו׳ בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם עכ״ל:
וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה.א״א מלקות מחצות ואילך אינו מחוור דכיון דקי״ל כרבי שמעון בלפני זמנו ואחר זמנו דלא דריש הנך קראי לא תאכל לא תאכלו בלפני זמנו ואחר זמנו נהי דאסור באכילה מן התורה מביום הראשון תשביתו שאור או מלא תשחט על חמץ כדרבה אבל איסור הנאה ליכא מן התורה ומלקות נמי ליתא:
