משפך שכפהו.א״א תוספתא דכלים משפך אפילו טהור אינו מציל בכיסוי דברי ר״מ וחכ״א מציל ומכאן לא למדנו אע״פ שהוא מנוקב ולא סתמו אלא בשסתם הנקב שהרי שנינו במשנתנו אע״פ שהכלי מנוקב מציל עד השיעור המפורש במשנה ודוקא שלא נעשה נקב בידי אדם אבל אם נעשה בידי אדם אפילו בכל שהוא טמא כל מה שבתוכו ומשפך ודאי בידי אדם הוא ובאמת כשסתמו הוא ואני אומר ג״כ ע״י צמיד פתיל ולפנים אפרש יותר מזה:
כיצד חבית שכפויה.א״א אמת כך היא שנויה בספרי אבל תוספתא דכלים חולקת עליהם דתניא חבית שכפאה על הכותל ומירח שפתותיה עם הכותל מצלת על כל מה שבתוכה ועל כל מה שכנגדה בכותל כפאה על הקרקע ומירח שפתותיה עם הקרקע מצלת על כל מה שבתוכה ועל מה שכנגדה בקרקע והמשנה כמו כן כך מוכיח דתנן פ״ק אלו כלים מצילין בצמיד פתיל כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרס וכלי נתר ועצמות הדג ועורו ועצמות חיה שבים ועורם וכלי עץ הטהורים מצילין בין מפיהם בין מצדיהם בין יושבים על שוליהן היו כפויים על פיהם מצילין כל מה שתחתיהם עד התהום ר״א מטמא על הכל מצילים חוץ מכלי חרס שאינו מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס כל זה במשנה ובתוספתא ואיך ידחו ואני אומר מה ששנו בסיפרי שמירח מן הצדדין אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע אלא שנתן הטיט סביב סביב דדינו כעל גבה גם מה שאמר שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שורש שכל המשנה שכתבתי ע״י צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה ודבר פסוק הוא בספרי שכל הכלים צריכין צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו והוא כתב שכפהו ואינו אלא עומד על פי החבית כדרכו ומוקף צמיד פתיל עם שפתי החבית ונקבו סתום בטיט ר״מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל וחכ״א מציל זהו העיקר ולפיכך נחלקו במשפך:
אבל שאר כל הכלים.א״א אני אין לי אלא כל הכלים מצילין עם דפני אהלים אלא שלא נתברר אם ע״י מירוח מפני שדפנו של אהל מחשבו כאהל ודי לו בכיסוי ומסתברא דבכיסוי סגי ליה עם דפנו של אהל כדמפרש ואזיל במתני׳ הבור והדות וכפישה נתונה עליו טהור ולא קתני מירוח ונ״ל דוקא עם דפנו שהדופן של אהל נעשה ג״כ דפנו של כלי אבל אם עשאו לדופן האהל קרקע עולם לא אלא ע״י מירוח שהרי שנו בתוספתא חבית שכפאה על הכותל מירח שפתותיה עם הכותל מציל מירח אין לא מירח לא מפני שהכותל עשאו קרקע עולם:
או בכלי המציל שיש לו דופן.א״א במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכפישה נתונה עליו טמא כלומר שאינה מצלת מה שבבור אם יהיה נסר חלק וסרידה שאין לה גפיים פירוש דפנות טהור משמע אפילו בור חלקה שאין לה דפנות יוצאות והטעם לפי שאין אלו כלים והרי הן כבניין עליו שאין מצריכין דפני כלים או דפני אהלים אלא בזמן שהן כלים כמו כפישה שהוא כלי של אבן ואין לה דפנות טפח:
כל שבתוך החדש טהור וכאילו.א״א אין הטעם שלו מספיק [אלא] לפירושו ולא לפי׳ הרב היוני ז״ל מה שפירש בו כי הוא מפרש טעם הרישא כיון שהפתיל מתנודד בנפילת הסרידא אינו צמיד פתיל הרי הסיפא אינו נופל ולמה לא הציל אף מה שבישן ומה בין פותח טפח לשאין בו הואיל והוא מוקף מבחוץ על כן נראה לי דרך זה המחבר טעם הרישא לפי שהכיסוי שהוא מציל משום אהל נסמך על דבר המקבל טומאה והרי התנור ישן אינו מציל בלא צמיד פתיל כדמפרשינן לעיל והסיפא אע״פ שנסמך לגמרי על הישן כיון שנתן החדש בתוך הישן הרי ביטל חללו של ישן והכיסוי חושבין אותו לחדש ואם אין בין הכיסוי והחדש טפח הרי הוא כסתום ומציל לעצמו:
משפך שכפהו.א״א תוספתא דכלים משפך אפילו טהור אינו מציל בכיסוי דברי ר״מ וחכ״א מציל ומכאן לא למדנו אע״פ שהוא מנוקב ולא סתמו אלא בשסתם הנקב שהרי שנינו במשנתנו אע״פ שהכלי מנוקב מציל עד השיעור המפורש במשנה ודוקא שלא נעשה נקב בידי אדם אבל אם נעשה בידי אדם אפילו בכל שהוא טמא כל מה שבתוכו ומשפך ודאי בידי אדם הוא ובאמת כשסתמו הוא ואני אומר ג״כ ע״י צמיד פתיל ולפנים אפרש יותר מזה:
כיצד חבית שכפויה.א״א אמת כך היא שנויה בספרי אבל תוספתא דכלים חולקת עליהם דתניא חבית שכפאה על הכותל ומירח שפתותיה עם הכותל מצלת על כל מה שבתוכה ועל כל מה שכנגדה בכותל כפאה על הקרקע ומירח שפתותיה עם הקרקע מצלת על כל מה שבתוכה ועל מה שכנגדה בקרקע והמשנה כמו כן כך מוכיח דתנן פ״ק אלו כלים מצילין בצמיד פתיל כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרס וכלי נתר ועצמות הדג ועורו ועצמות חיה שבים ועורם וכלי עץ הטהורים מצילין בין מפיהם בין מצדיהם בין יושבים על שוליהן היו כפויים על פיהם מצילין כל מה שתחתיהם עד התהום ר״א מטמא על הכל מצילים חוץ מכלי חרס שאינו מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס כל זה במשנה ובתוספתא ואיך ידחו ואני אומר מה ששנו בסיפרי שמירח מן הצדדין אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע אלא שנתן הטיט סביב סביב דדינו כעל גבה גם מה שאמר שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שורש שכל המשנה שכתבתי ע״י צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה ודבר פסוק הוא בספרי שכל הכלים צריכין צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו והוא כתב שכפהו ואינו אלא עומד על פי החבית כדרכו ומוקף צמיד פתיל עם שפתי החבית ונקבו סתום בטיט ר״מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל וחכ״א מציל זהו העיקר ולפיכך נחלקו במשפך:
אבל שאר כל הכלים.א״א אני אין לי אלא כל הכלים מצילין עם דפני אהלים אלא שלא נתברר אם ע״י מירוח מפני שדפנו של אהל מחשבו כאהל ודי לו בכיסוי ומסתברא דבכיסוי סגי ליה עם דפנו של אהל כדמפרש ואזיל במתני׳ הבור והדות וכפישה נתונה עליו טהור ולא קתני מירוח ונ״ל דוקא עם דפנו שהדופן של אהל נעשה ג״כ דפנו של כלי אבל אם עשאו לדופן האהל קרקע עולם לא אלא ע״י מירוח שהרי שנו בתוספתא חבית שכפאה על הכותל מירח שפתותיה עם הכותל מציל מירח אין לא מירח לא מפני שהכותל עשאו קרקע עולם:
או בכלי המציל שיש לו דופן.א״א במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכפישה נתונה עליו טמא כלומר שאינה מצלת מה שבבור אם יהיה נסר חלק וסרידה שאין לה גפיים פירוש דפנות טהור משמע אפילו בור חלקה שאין לה דפנות יוצאות והטעם לפי שאין אלו כלים והרי הן כבניין עליו שאין מצריכין דפני כלים או דפני אהלים אלא בזמן שהן כלים כמו כפישה שהוא כלי של אבן ואין לה דפנות טפח:
כל שבתוך החדש טהור וכאילו.א״א אין הטעם שלו מספיק [אלא] לפירושו ולא לפי׳ הרב היוני ז״ל מה שפירש בו כי הוא מפרש טעם הרישא כיון שהפתיל מתנודד בנפילת הסרידא אינו צמיד פתיל הרי הסיפא אינו נופל ולמה לא הציל אף מה שבישן ומה בין פותח טפח לשאין בו הואיל והוא מוקף מבחוץ על כן נראה לי דרך זה המחבר טעם הרישא לפי שהכיסוי שהוא מציל משום אהל נסמך על דבר המקבל טומאה והרי התנור ישן אינו מציל בלא צמיד פתיל כדמפרשינן לעיל והסיפא אע״פ שנסמך לגמרי על הישן כיון שנתן החדש בתוך הישן הרי ביטל חללו של ישן והכיסוי חושבין אותו לחדש ואם אין בין הכיסוי והחדש טפח הרי הוא כסתום ומציל לעצמו:
ודפנותיהן מאחוריהם וכו׳ כלי חרס שנתן בו.א״א לשון התוספתא אינו כן אלא כך כפישה שנתן בה טיט עד חציה והשקיע בה את הכלים רבי יהודה אומר אינה מצלת וחכ״א מצלת פי׳ כפישה כלי של אבן ואינו מקבל טומאה ואם נתנה ע״פ החבית ומירח בה את הטיט היתה מצלת כל מה שבתוכה והוא לא עשה כן אלא שנתן בה טיט וכפה את החבית לתוכה עד ששקע פיה בטיט ר״י אומר אינה מצלת שאין זה דרך צמיד פתיל וחכ״א מצלת ומ״ש הוא טעות הוא בידו שהחבית אטומה עד חציה טמאה היא אינה מצלת ואפילו אטומה כולה טמאה היא והכי איתא בתוספתא:
אין העקום כסתום.א״א ראיתי זה האיש משנה את המליצות ומסבב אותם לעניינים אחרים ומתוך כך הוא משתבש והמשנה כך היא במסכתא כלים חבית מלאה משקין טהורים ומניקת בתוכה מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת בית שמאי אומרים החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי זהו נוסח המשנה והיא על דרך המחלוקת שבמסכתא אהלות שרבי יהושע אומר בושנו מדבריכם ב״ש ובאמת ובברור המניקת זו של מתכת היא שהיא ראויה לקבל טומאה אע״פ שאין לה בית קבול אם לא שהצמיד פתיל מצילו וב״ש גזרו על החבית שלא תציל אלא על עצמה שהיא של חרס ועל משקין שבתוכה משום חבית של עם הארץ אבל לא על כלי שטף ומש״ה מניקת טמאה אע״פ שהיא מוקפת צמיד פתיל וע״כ זו המניקת כולה תחת הצמיד פתיל היא שאם היה של חרס וראשה אחד לחוץ ופתוח כאשר כתב היאך החבית והמשקין טהורין והמניקת טמאה אדרבא איפכא מסתברא מניקת טהורה שאין לה בית קבול וכלי חרס שאין לה בית קבול טהור והחבית והמשקין טמאין שהטומאה נכנסה דרך פתחה של מניקת שהרי אמרו פתח העשוי בידי אדם אפילו כל שהוא מביא הטומאה בצמיד פתיל הילכך כל מה שכתב שיבוש הוא:
מגופת החבית.א״א כן פירש הרב היוני ז״ל ולפי לשון המשנה נ״ל בה פירוש אחר. לשון המשנה מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת מצלת דברי ר״י וחכ״א אינה מצלת פירוש המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאיליה רבי יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ״א אינה מצלת שדרך תשמישה הוא זה כך נראה לי האמת ואם כדבריהם היה לו לומר מירוח שנתחלחל כי המירוח לא נקרא מגופה:
וצררה מלמטה.א״א זו התוספתא משובשת נמצאת ואין ללמוד ממנה והיא מתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד פתיל על פיה ולא על גבה ואם הלבישה וצררה למטה היאך המירוח על פיה ואם מירוח כנגד פיה הרי הנייר מפסיק ואין זה צמיד פתיל:
חבית זפותה.א״א אף זו לא נראה לי כפירושם שאני מוצא בלשון המשנה יקלף את הזפת קליפה לזפת ושבירה לחרסים על כן נ״ל שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמו ר׳ יהודה סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית ועכשיו בשזפתה עומדת לעצמה אין מירוח החבית חשוב בלא מירוח הזפת וחכמים אומרים מועיל:
