היה מפסיק ארץ בורה וכו׳.א״א באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע זרע אחר כל שהו ר׳ יוחנן אמר בור וניר וזרע אחר בשלשה תלמים של פתיח ופליגי ואסיקו התם מה דאמר רב בשדה בינונית ומה דאמר ר׳ יוחנן בחמשים ושתים וכי מעיינת ביה שפיר מתחזי לך דבשדה קטנה בעינן הפסקה טפי משום דלא עבדי אינשי שדות קטנות כי הכי ולעולם הם נדונין כשדה אחת אלא אם כן יש ביניהם הפסק גדול ומשום הכי אמר רב בשדה בינונית בור וניר בית רובע וזרע אחר כל שהוא. ורבי יוחנן איירי בשדה קטנה שכולה אינה אלא בית רובע דהיינו חמשים על שתים אמות ובקרוב ארבע אמות הוי בית רובע ולא דק ומפני שהיא שדה קטנה בעינן הפסקה טפי אף לזרע אחר ושלשה תלמים של פתיח קרובים להיות בית רובע ואפשר דהוו שתי אמות ברוחב ולא איירי באורך אלא כמו שהוא השדה וכבר נתפרש שאינו אלא חמשים אמות באורך ויותר מעט. ומר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא דאי לא מצידה תברא לגבי בור וניר בית רובע בעי רב בשדה גדולה דהוא שיעור יותר משלשה תלמים ובזרע אחר ממעט ורבי יוחנן בשדה קטנה ממעט בבור וניר ומוסיף בזרע אחר אלא לאו ש״מ כי הדדי נינהו:
בד״א בשהיו האילנות וכו׳ עד זרע מלבנות מלבנות.א״א אינו כן בגמרא בירושלמי דהכי איתא התם מה אנן קיימין אם במרווחין אף ב״ש מודו שנותן מאחד על הכל אם ברצופים אף ב״ה מודו שנותן לכל אחד ואחד אלא כן אנן קיימין בנטועים עשרה לבית סאה ב״ש עבדין לון כרצופין וכו׳ לזו הגרסא כשהן מפוזרים אין חלוקת האילנות ניכרת אבל כשהן רצופין ניכרת:
בד״א כשהיה יבש מכאן וכו׳ עד ולח בפני עצמו.א״א ערבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה כי בעיא היא בגמרא ולא איפשיטא ואפשר דלרבי עקיבא הוא דאיבעיא להו הואיל והלח מרובה ומשוייר אם יחשב כל המשוייר כשדה אחת או לאו כי המחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו. ומה שאמרו בגמרא רבי חייא בשם רבי יוחנן אתיא דר״מ בשיטת ר״ע דאמר לח ויבש שני מינים הם ר׳ מאיר אומר וכו׳ מילתא אחריתי היא אם יטול מן הלח על היבש ולא ידעינן הא דר״מ היכן היא מ״מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים וי״א דר״מ דפליג בקוצר לשחת שהוא מפסיק אע״פ שלא חרש ומדמו מילתא למילתא:
החרובין כל שאדם עומד וכו׳.א״א לא ידעתי מה הוא זה אלא כל החרובין שיש לאדם אחד אע״פ שיש ביניהם גדרים הרבה אינן מפסיקין כל זמן שהחרובין רואין זה את זה והראיה הזו היא שאדם עומד בראש חרוב זה ורואה החרוב שבצד אחר. והטעם לחרובין מפני שהן גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן בחרוב ובשקמה חמשים אמה:
היה מפסיק ארץ בורה וכו׳.א״א באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע זרע אחר כל שהו ר׳ יוחנן אמר בור וניר וזרע אחר בשלשה תלמים של פתיח ופליגי ואסיקו התם מה דאמר רב בשדה בינונית ומה דאמר ר׳ יוחנן בחמשים ושתים וכי מעיינת ביה שפיר מתחזי לך דבשדה קטנה בעינן הפסקה טפי משום דלא עבדי אינשי שדות קטנות כי הכי ולעולם הם נדונין כשדה אחת אלא אם כן יש ביניהם הפסק גדול ומשום הכי אמר רב בשדה בינונית בור וניר בית רובע וזרע אחר כל שהוא. ורבי יוחנן איירי בשדה קטנה שכולה אינה אלא בית רובע דהיינו חמשים על שתים אמות ובקרוב ארבע אמות הוי בית רובע ולא דק ומפני שהיא שדה קטנה בעינן הפסקה טפי אף לזרע אחר ושלשה תלמים של פתיח קרובים להיות בית רובע ואפשר דהוו שתי אמות ברוחב ולא איירי באורך אלא כמו שהוא השדה וכבר נתפרש שאינו אלא חמשים אמות באורך ויותר מעט. ומר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא דאי לא מצידה תברא לגבי בור וניר בית רובע בעי רב בשדה גדולה דהוא שיעור יותר משלשה תלמים ובזרע אחר ממעט ורבי יוחנן בשדה קטנה ממעט בבור וניר ומוסיף בזרע אחר אלא לאו ש״מ כי הדדי נינהו:
בד״א בשהיו האילנות וכו׳ עד זרע מלבנות מלבנות.א״א אינו כן בגמרא בירושלמי דהכי איתא התם מה אנן קיימין אם במרווחין אף ב״ש מודו שנותן מאחד על הכל אם ברצופים אף ב״ה מודו שנותן לכל אחד ואחד אלא כן אנן קיימין בנטועים עשרה לבית סאה ב״ש עבדין לון כרצופין וכו׳ לזו הגרסא כשהן מפוזרים אין חלוקת האילנות ניכרת אבל כשהן רצופין ניכרת:
בד״א כשהיה יבש מכאן וכו׳ עד ולח בפני עצמו.א״א ערבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה כי בעיא היא בגמרא ולא איפשיטא ואפשר דלרבי עקיבא הוא דאיבעיא להו הואיל והלח מרובה ומשוייר אם יחשב כל המשוייר כשדה אחת או לאו כי המחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו. ומה שאמרו בגמרא רבי חייא בשם רבי יוחנן אתיא דר״מ בשיטת ר״ע דאמר לח ויבש שני מינים הם ר׳ מאיר אומר וכו׳ מילתא אחריתי היא אם יטול מן הלח על היבש ולא ידעינן הא דר״מ היכן היא מ״מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים וי״א דר״מ דפליג בקוצר לשחת שהוא מפסיק אע״פ שלא חרש ומדמו מילתא למילתא:
החרובין כל שאדם עומד וכו׳.א״א לא ידעתי מה הוא זה אלא כל החרובין שיש לאדם אחד אע״פ שיש ביניהם גדרים הרבה אינן מפסיקין כל זמן שהחרובין רואין זה את זה והראיה הזו היא שאדם עומד בראש חרוב זה ורואה החרוב שבצד אחר. והטעם לחרובין מפני שהן גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן בחרוב ובשקמה חמשים אמה: