שאין בהם ארבעים סאה אין מטמאין. א״א הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וזרה אצלי מאד ואינה מן הסוד המופלא הצפון לישרים כי לא מצאתי קבלת טומאה ונתינת טומאה תלויה ברצון אבל הרצון זה המחשבה חושבן שלא יבטלו ברוב ומה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשו בתוספתא מפני שאין המים שבגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו וכששתה הטמא וחזרו המים שנגעו בפיו לגבא אע״פ שהן טמאין רבו הטהורים שלא נתלשו על הטמאים שחזרו שם ובטלו אלא א״כ חיישינן (נ״א חשבו) בתלוש לפיכך אם הדיח בהן את ידו או הככר שנפל הרי הם הוכשרו לטומאה כלומר נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר שהרי המחוברים עצמן חזרו להיות כתלושין לקבל טומאה שהרי נחשבו לתלוש ולפיכך נעורו הטמאין לטמא את הככר ואם לא הדיח טהור שהרי מבטלו ברוב לא נחשבו ומה שאמרו שאין מי הגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו דוקא שיש בהן רביעית כדי להטביל מהן מחטין וצנורות ואע״פ שהם טהורין במחובר אבל אינן מטהרין מים טמאים בהשקה עד שיהיו שם ארבעים סאה מקוה שלם לפיכך הטמאים שנתערבו בהם שיתחשבו יחזרו לטומאתן זו היא הנכון אצלי:
או שנפלו לתוכן משקין וכו׳. א״א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה:
נטמא הככר במים שבידיו. א״א ולמים שבידו למה להו רצון והלא תלושין הן וכבר נטמאו ברצון: