בין בכלי חרס בין בכלי שטף.א״א אין השכל נותן שיעשו משקין מה שאין המת והשרץ עושין ולא גזרו חכמים במשקין אלא משום משקה זב וזבה ואם הזב והזבה אין מטמאין כלי חרס מאחוריו אין המשקין שלהן מטמאין וכ״ש שאר משקין וזה המחבר נתלה בחוט של ערב שמצא בבכורות והא יש לו תוך בכלי שטף הרי הוא ככלי חרס מה כלי חרס נטמא גבו ולא נטמא תוכו אף כלי שטף וכו׳. ותפש הדבר כפשוטו דתוכו לא נטמא הא גבו מיהת נטמא ואני אומר דשיטפא דגמרא הוא ומכלי שטף נסבה והכיוון לא היה אלא לחלק גבו מתוכו כמו כלי חרס שחלקו הכתוב:
[או כלי].א״א כן הוא במשנת ידים ואם תאמר הרי אמרו בברכות ונטמייה כוס לידים ואמרו אין כלי מטמא אדם התם על ידי משקין נטמא תדע שהרי תוכו טהור ואם נטמא בשרץ כולו טמא ומטמא את הידים אע״פ שהוא תולדה:
הפיגול והנותר.א״א כמה דבריו מבולבלין ומה ענין ערבוב צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאין מעצמן וצריד של מנחות אינו מטמא עד שיקבל טומאה ממקום אחר. ועוד דהא בעיא היא ולא איפשיטא ולקולא ועוד דגרסינן בזבחים פרק טבול יום כי היכי דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני אבל נבילת עוף טהור לר״מ אין מונין בו הילכך פיגול ונותר מונין בהן ראשון ושני ואולי הואיל ומטמאין את הידים מטמאין אדם במגע קרינא בהו:
אבל אין משקין.א״א לא ידעתי מהו זה והוא סותר את דבריו וא״ת לא כתב שאין מטמאין אלא אוכלים אף זו שיבוש שהרי אמרו באלו דברים גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס אלמא כלים נמי מטמאו:
אבל לא לטמא כלים.א״א ולא אפילו לטמא אוכלין של חולין שלא גזרו אלא לתרומה:
