שני צבורין וכו׳ עד שאין כאן קבוע.כתב הראב״ד ז״ל זה שבוש דקבוע ודאי הוא אלא שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה ויש לומר אף לענין ביטול דומיא דטומאה. ויש אומרים דלא אמרו תולין זה בזה לטומאה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה אבל לביטול אזלינן לחומרא ויש דברים דאפילו בדאורייתא אזלינן לקולא כגון בדק ולא מצא כרבנן דפליגי על ר״מ אי נמי בבדק ומצא כרשב״ג דפליג אדרבי וכן הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת כרשב״ג לקולא דפליג על רבי עכ״ל:
הניח חמץ בזוית זו.א״א הרבה שבושים יש בזו הפיסקא הניח בזוית זו וכו׳ ואינו צריך לבדוק כרשב״ג דפליג אדרבי הניח תשע ומצא עשר צריך לבדוק כרבנן. תשעה ציבורין של חמץ ודאי צריך בדיקה בא עכבר ונטל חמץ ספק נכנס לבית זה או לא נכנס אינו צריך בדיקה עכ״ל:
היה חמץ בבור.כתב הראב״ד ז״ל לפי שיטתו שכתב כאת״ל השנוים בגמ׳ אף זה צריך סולם להעלותו [ומ״מ טעות גדולה אני רואה בדבריו שאמר א״צ סולם להעלותו] אלא מבטלו בלבו ודיו נדמה בעיניו דרבא לכתחלה קא מבעיא ליה וטעות גדולה היא זו דהיינו מטמין בבורות אלא כשבדק וביטל ולאחר איסורו מצא וזו היא שאלתו עכ״ל:
חל י״ד להיות בשבת.כתב הראב״ד ז״ל הרב לא כתב כן אלא בתרומה הוא שמבער ומשייר אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר״א בן יהודה איש ברתותא וכר״א בן צדוק דתרווייהו ס״ל כהדדי וכן עיקר עכ״ל:
עכו״ם אנס שהפקיד וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ונדמה ליה שזה האחריות מן האונס הוא ועל כרחם היה וא״כ במוצאי הפסח היכן היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל ויכולים היו להחזירו לשמירת עצמן כשירצו וע״כ החזירוהו להם ומוצאי הפסח נטלוהו מהם והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין האחריות, עכ״ל:
ישראל שהרהין וכו׳.כתב הראב״ד לא נהיר ולא צהיר אלא אפילו לא הגיע זמנו עד לאחר הפסח אינו עובר עליו ואם הגיע זמנו קודם הפסח אפי׳ לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לעכו״ם ע״כ: ל
