המקדש בהנאת מלוה כו׳.כתב הראב״ד ז״ל הראשונים פירשו כגון שהגיע זמן המלוה ליפרע ומעותיו בידה מזומנים לפרוע והיא היתה נותנת מיד ברצון דינר למי שמאריך לה הזמן חדש אחד והאריך לה בשכר הקידושין מתקדשת וזהו דארוח לה זימנא וכ״ש מה שכתב הוא עכ״ל:
הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואחר כך התנה.כתב הראב״ד ז״ל לא זו הדרך אלא אפילו אמר הכל קודם המעשה ואח״כ נתן הדינר הרי התנאי בטל משום דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאמרו אם יעברו דהיינו תנאי והדר ונתתם דהיינו מעשה וזה לא אמר כן אלא אמר הרי את מקודשת דהיינו מעשה והדר אם תתני דהיינו התנאי עכ״ל:
על מנת שירצה אבי וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל לא הסכים יפה לשמועה זו שהוא ר״ל דעל מנת שירצה אבי עד דאמר אין משמע ושמעתא לא אזלא הכי (אלא עד דאמר בפירוש מסתמא) עד שישתוק משמע הילכך שתק כששמע מקודשת ולתירוצא בתרא דשמעתא ע״מ שירצה אבא שלא ימחה משמע עכ״ל:
על מנת שלא ימחה וכו׳.כתב הראב״ד אם לא מיחה היינו שתק א״כ מה בין שישתוק לשלא ימחה עכ״ל:
מת הבן וכו׳.כתב הראב״ד ואפילו שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שאין לו זמן למחאה אא״כ נתן לו זמן שלא ימחה בתוך כך וכך:
