נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים אם רצה הגזבר לחשוב החדשים.א״א אמת הוא שכך כתוב בספרים ומניין שאם רצה ההקדש לעשות חדשים שנה עושה והיכי דמי כגון דאקדשה בפלגו דארבעין ותמני ת״ל וחשב לו מכל מקום. ואומר אני שזה הפירוש לא היה מעיקר הגמרא דאי אקדשה בפלגו דארבעין ותמני הלא אין שתי שנים לפני היובל וכבר אמר שאינו גואל בגרעון פחות משתי שנים לפני היובל וא״כ למה יעשה לו הכהן מחדשים שנה ויתן ב׳ שקלים וב׳ פונדיונין הלא טוב לו להקדש שלא יעשה ויחשבו לשנה ומחצה ויתן נ׳ שקל שלימות שהרי אין ב׳ שנים שלימות לפני היובל והיה לו לומר דאקדשה בפלגו דארבעין ושבע (וישלם ג׳ סלעים וג׳ פונדיונין). ונראה לי טעות מפורש היה ואפשר שכך ר״ל שאם רצה הקדש לעשות חדשים משנת מ״ח כאילו חסרה כל שנת מ״ח והרי אין גואלין לפני היובל בגירוע פחות מב׳ שנים ואין כאן אלא שנה אחת וכן עיקר. ועוד לשון הברייתא עצמה קשה לי ומניין שאם רצה הקדש לעשות חדש שנה עושה וכי ברצון הגזבר הדבר תלוי ואולי נאמר כן משום דכתיב וחשב לו הכהן ולא כתוב ונתן על פי השנים אלא בחשבון הכהן הדבר תלוי ולפי מה שיראה שבח ההקדש יעלה (את) פדיונו ובתורת כהנים דורש מדרש זה מדכתיב עד שנת היובל שלא יכנס ביובל כלום:
ומחשבין האילנות בשוייהן והקרקע מודדין.א״א אינו כן אלא שהן נפדין על גבי השדה ואע״ג דאמר רב הונא הכי בערכין שמעתיה דרב פפא דהוא בתרא מחזיא דלא ס״ל הכי דוק ותשכח:
גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל הרי זו חוזרת לבעליה.א״א לא ידעתי מאי חוזרת והרי היא תחת ידו:
המקדיש וגאלה מידן חוזרת לו לעולם.א״א תמה אני על זה והרי המשנה אמרה גאלה אחר או אחד מן הקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל הנה שאפילו גאלוה הבעלים מיד האחר קודם שיגיע היובל כשיגיע היובל יוצאה לכהנים. אחר כן בדקתי בנוסחאות ומצאתים מתחלפות ומצאתי נוסחא כדבריו:
האשה שהקדישה שדה אחוזתה וכו׳ לפיכך קדמה האשה.א״א מסתברא שהאשה יותר מוחזקת מפני שיד הבעל כיד האשה בכל נכסיה ועדיפא נמי מידה וכיון שהשדה תחת יד הבעל הרי הוא זוכה לעצמו בה בשביל פירותיו:
המקדיש את האילנות והגיע היובל.א״א וזו היא שמעתא דרב פפא שכתבתי למעלה ומתחזי בגמרא דבחד אילן קאמר דמסתמא לית ליה קרקע אא״כ בא מחמת טענה (והחזיק) ומשום הכי פודה אותה בשוייה הא אית ליה ארעא פודהו אגב ארעא והכי איתא בגמרא התם:
