שני צבורין וכו׳ עד שאין כאן קבוע.כתב הראב״ד ז״ל זה שבוש דקבוע ודאי הוא אלא שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה ויש לומר אף לענין ביטול דומיא דטומאה. ויש אומרים דלא אמרו תולין זה בזה לטומאה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה אבל לביטול אזלינן לחומרא ויש דברים דאפילו בדאורייתא אזלינן לקולא כגון בדק ולא מצא כרבנן דפליגי על ר״מ אי נמי בבדק ומצא כרשב״ג דפליג אדרבי וכן הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת כרשב״ג לקולא דפליג על רבי עכ״ל:
הניח חמץ בזוית זו.א״א הרבה שבושים יש בזו הפיסקא הניח בזוית זו וכו׳ ואינו צריך לבדוק כרשב״ג דפליג אדרבי הניח תשע ומצא עשר צריך לבדוק כרבנן. תשעה ציבורין של חמץ ודאי צריך בדיקה בא עכבר ונטל חמץ ספק נכנס לבית זה או לא נכנס אינו צריך בדיקה עכ״ל:
היה חמץ בבור.כתב הראב״ד ז״ל לפי שיטתו שכתב כאת״ל השנוים בגמ׳ אף זה צריך סולם להעלותו [ומ״מ טעות גדולה אני רואה בדבריו שאמר א״צ סולם להעלותו] אלא מבטלו בלבו ודיו נדמה בעיניו דרבא לכתחלה קא מבעיא ליה וטעות גדולה היא זו דהיינו מטמין בבורות אלא כשבדק וביטל ולאחר איסורו מצא וזו היא שאלתו עכ״ל:
