בית הכסא חדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק״ש כנגדו אבל לא בתוכו.כתב הראב״ד ז״ל א״א הרב כתב והזמנה בבית הכסא לצלויי בגויה בעיא ולא אפשיטא ולא כתב לחומרא כדכתב לענין צואה דבוקה בסנדלו ואיכא למימר בהא דלקולא דהא קיימ״ל דהזמנה לאו מילתא היא ומשום גזירה או משום בזיון הוא דאיבעיא לן הילכך ספיקא לקולא עכ״ל:
דברים של חול וכו׳ עד וכן הכנויין כגון רחום חנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא.כתב הראב״ד ז״ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא עכ״ל:
צואת האדם וצואת כלבים כו׳ עד קורין כנגדן.כתב הראב״ד ז״ל זה הרב דרכו להיות סומך על הירושלמי וכאן לא סמך כי שם אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדן וכן צואת התרנגולים האדומה עכ״ל:
היתה צואה בגומא כו׳ עד נוגע בה.כתב הראב״ד ז״ל דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ״ל:
היתה כנגדו כו׳ עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא.כתב הראב״ד ז״ל בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ״ל:
ריח רע שיש לו עיקר וכו׳ עד מרחיק עד מקום שפסק הריח וקורא.כתב הראב״ד ז״ל אינו כן אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא דהא תניא כוותיה דרב חסדא דס״ל הכי והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לאו אהא אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעיא נתינת עורות והכי כתב רב האי גאון ז״ל בעיקר עכ״ל:
בית הכסא חדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק״ש כנגדו אבל לא בתוכו.כתב הראב״ד ז״ל א״א הרב כתב והזמנה בבית הכסא לצלויי בגויה בעיא ולא אפשיטא ולא כתב לחומרא כדכתב לענין צואה דבוקה בסנדלו ואיכא למימר בהא דלקולא דהא קיימ״ל דהזמנה לאו מילתא היא ומשום גזירה או משום בזיון הוא דאיבעיא לן הילכך ספיקא לקולא עכ״ל:
דברים של חול וכו׳ עד וכן הכנויין כגון רחום חנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא.כתב הראב״ד ז״ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא עכ״ל:
צואת האדם וצואת כלבים כו׳ עד קורין כנגדן.כתב הראב״ד ז״ל זה הרב דרכו להיות סומך על הירושלמי וכאן לא סמך כי שם אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדן וכן צואת התרנגולים האדומה עכ״ל:
היתה צואה בגומא כו׳ עד נוגע בה.כתב הראב״ד ז״ל דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ״ל:
היתה כנגדו כו׳ עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא.כתב הראב״ד ז״ל בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ״ל:
ריח רע שיש לו עיקר וכו׳ עד מרחיק עד מקום שפסק הריח וקורא.כתב הראב״ד ז״ל אינו כן אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא דהא תניא כוותיה דרב חסדא דס״ל הכי והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לאו אהא אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעיא נתינת עורות והכי כתב רב האי גאון ז״ל בעיקר עכ״ל:
עד שתתיישב דעתו עליו.כתב הראב״ד ז״ל ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו ואין זה דומה לתפלה ואין חוששין עתה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן מחזיקנא טיבותא לרישאי כי מטינא למודים כרע מנפשיה ואידך אמר דהוה מני דיומסין בגו צלותא ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ״ל:
אין הצבור מתפללין.וכתב הראב״ד ז״ל מצינו קרבן נדבה בצבור והיא עולה הבאה מן המותר שהיא קיץ למזבח אלא שלא היתה מצויה ומה שאמרו שלא יתפלל יחיד תפלת המוספים נדבה וכן מה שאמר הגאון שאסור להתפלל נדבה בשבתות ויו״ט לפי שאין מקריבין בהן נדבות אלא חובת היום בלבד אני דעת אחרת יש עמי בכל אלה דרבי יוחנן לא אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלא י״ח שהיא תפלת רחמים ובקשה ושוהה ביניהן כדי שתתחולל דעתו עליו ויתכוין דעתו לבקש רחמים אבל תפלת שבת וי״ט שאינו אלא הודאות לא אמר ר׳ יוחנן ואם יודה ויחזור ויודה ברכה לבטלה היא וכן ברכות יוצר וברכות דערבית וברכת המצות וברכת הפירות והדומה להן עכ״ל: