מטילים שכר במועד וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל הא דלא כהלכתא דר׳ יוסי ברבי יהודה דאמר הכי ופליגי רבנן עליה אבל בודאי אם החדש טוב לו מן הישן שלא מדרך הערמה מותר עכ״ל:
מטילים שכר במועד וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל הא דלא כהלכתא דר׳ יוסי ברבי יהודה דאמר הכי ופליגי רבנן עליה אבל בודאי אם החדש טוב לו מן הישן שלא מדרך הערמה מותר עכ״ל:
ומרביצין את השדה במועד וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל משנת ראב״י אני רואה בכאן דראב״י הוא דאמר שלא ישקה כל השדה והוא אמר נמי זרעים דלא שתו קודם המועד לא ישקה אותם במועד וחכמים מתירין בזה ובזה בין באילן בין בזרעים והכי איתא בירושלמי. וזה המחבר תופס דברי ראב״י ולא ידעתי מי עשאו מכריע על דברי חכמים ואם יאמר רב יהודה הכריע דמפרש לדעת ראב״י הלא רבא למד יותר מדברי חכמים. ואם יאמר הלא הקשו על רבא מגריד ועמדה הקושיא לפי שלא נחלקו בגריד ודמו התרביצא לשדה גריד שהוא אסור להשקותו א״כ למה אמר שמרביצין את השדה במועד. וסוף דבר כל הדברים צריכין תקון גדול עכ״ל:
זרעים שלא שתו וכו׳.כתב הראב״ד הברייתא שונה את זה על זרעים שלא שתו לפני המועד והוא שונה אותו על כל שדה של אילנות ואולי מדעתו למד זה:
ועושין נברכת וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל לא נמלט מן הטעות שטועין בו רבים שהם סוברים נברכת כמו עוגיאות וטעו טעיות גדולות הידועות לכל מבין וכי אינה אלא ענין חפירת הקבר וכן אמרו בירושלמי נברכת זו הבקיע וכן כל שהוא בה חפירה נקרא בקיע והוא החפירה שאנו עושין עכשיו למת והם היו עושין אותם קודם לקבר עד שיחפרו לו כוך או בנין נאה ואותו הבקיע עושין במועד עד לאחר שיעשה לו כוך או קבר לפי כבודו עכ״ל:
אין מפנין וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל בירושלמי משל אחרים בתוך שלו אפילו מנאה לכעורה שמחה היא לאדם שהוא דר בתוך שלו. ונ״ל אפילו מחצר אחרת ואע״פ שיש לדקדק על זה הירושלמי מן הגמרא נאה ומתקבל הוא, עכ״ל:
ואפילו מקום שנהגו וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל לא כן צורת ההלכה אלא לר׳ מאיר כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בי״ד אפילו שלא נהגו לעשות ושלא לצורך המועד עושין במקום שנהגו לעשות ואתו רבנן למימר דהני ג׳ אומניות אתחולי נמי מתחילין אפילו במקום שנהגו שלא לעשות ולהתיר באלו ולא לאסור מדלא קאמר וחכמים אומרים אין עושין אלא שלש אומניות וכו׳ וכן מפורש בתוספתא וכן הרב ז״ל והוא עיקר:
ואיסור החמץ וכו׳.כתב הראב״ד ז״ל דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אין זקוק לבער והשאור אף על פי שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא א״כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט. ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שהוא ראוי לשחקה וכו׳ בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם עכ״ל:
וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה.א״א מלקות מחצות ואילך אינו מחוור דכיון דקי״ל כרבי שמעון בלפני זמנו ואחר זמנו דלא דריש הנך קראי לא תאכל לא תאכלו בלפני זמנו ואחר זמנו נהי דאסור באכילה מן התורה מביום הראשון תשביתו שאור או מלא תשחט על חמץ כדרבה אבל איסור הנאה ליכא מן התורה ומלקות נמי ליתא:
